חכם מימון בן עטר


מקצת שבחו

חכם מימון בן עטר נולד לאמו מרת מסעודה ולאביו חכם יוסף בשנת תרכ"ז (1866), בעיר מקנס שבמרוקו.
הוא למד בתלמוד תורה של חכם שלמה טולדנו ובישיבת של החכם שלמה בן עמארה. 
בשנת תרמ"ה (1884), בהיותו בן שמונה עשרה, שם פעמיו יחד עם משפחתו לארץ ישראל. לאחר תלאות מרובות הגיעו חכם מימון בן עטר ומשפחתו לאלכסנדריה שבמצרים, והשתקעו שם. 
באלכסנדריה, חכם מימון בן עטר ואחיו חכם יעקב פתחו תלמוד תורה לילדי העיר, בו למדו עניי הקהילה ונכבדיה גם יחד. בתלמוד תורה לצד העברית, נלמדו השפות ערבית אנגלית וצרפתית, אך את ספרי הלימוד כתב חכם מימון בן עטר בעצמו בשפה העברית.
בשנת תרנ"ב (1891), חכם מימון בן עטר החל ללמד את מקצועות הדת בבית הספר של הקהילה. בשל קולו הנעים ומעורבותו הנעימה בין הבריות, החל לשמש, משנת תרס"ח (1907),  כשליח הציבור בבית הכנסת הגדול בעיר. בשנת תרפ"ו (1925), מונה לדיין בבית דין צדק של העיר.       
חכם מימון בן עטר הקים את חברת "גמילות חסדים" שדאגה לכל מחסורם של האבלים במשך שבעת ימי האבל. כך גם הקים את חברת "ביקור חולים" שדאגה למחסורם של חולים נזקקים. הוא דאג לתשמישי קדושה ותפילין מארץ ישראל ולימד נערים בני מצווה, ובנוסף הרבה במתן צדקה לעניים ולנזקקים. 
בשנת תשי"ד (1954) זכה ועלה לארץ ישראל. 
ביום כ"ז טבת תשי"ח (1957), חכם מימון בן עטר נתבקש לישיבה של מעלה ונטמן בשער מנשה. 
חכם מימון בן עטר השאיר אחריו כתבי יד שלא הודפסו, ביניהם פירושים על כל התנ"ך. לאחר פטירתו, ערך נכדו, הרב משה אבידן, חלק מהכתבים העוסקים בחמישה חומשי תורה, והוציא לאור כספר - 'טעמי המקרא'.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שאפילו בהליכתו יהא חושב על לימודו מתי יבוא ויעשהו.
'את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם' - כיון שיעשו המשפטים וישמרו החוקים, ודאי כי הם הולכים בהם, ואם כן 'ללכת בהם' - כתיב יתיר.
'ללכת בהם' - ולחזר אחריהם ולעשות אותם בתמידות, ולא די בלימוד אלא צריך מעשה.
טעם אחר: 'ללכת בהם' - כלומר אפילו בהליכתו יהא חושב עליהם, ויאמר מתי תבוא מצוה זו לידי ואעשנה, ובזה נחשב עליו, בכל יום ויום, שעושה רצון יוצרו במחשבה, בדיבור ובמעשה.
טעמי המקרא, ספר ויקרא, פרשת אחרי מות, פרק י"ח, פסוק ד', עמ' קפט-קצ, דפוס מאור הגליל, חצור הגלילית, תשל"ז (1976).
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד לקרב אותם שלא תימשך השנאה כי גדול השלום.
'וישלח יעקב מלאכים' - ללמדך מוסר השכל, שכל אדם שיש לו סכסוך או איזה דבר ריב עם איש אלים או איש שונא, שיתאמץ ויסבול מהם כמעט כל צערו, ואל יתגרה בהם, ובהיפך: יהא מקריב אותם בכל דבר ודבר כדי שלא תימשך השנאה, כי השונא עברתו שמורה נצח.
צא ולמד מיעקב אבינו, עליו השלום, שהיה יודע שעשו אחיו שונא אותו, ושלח לו מלאכים ומתנות לקרב אותו, ולשאול לו לשלום כדי לפייסו, למען יהא שלום ביניהם כי גדול השלום.
טעמי המקרא, ספר בראשית, פרשת וישלח, פרק ל"ב, פסוק ד', עמ' צז, דפוס מאור הגליל, חצור הגלילית, תשל"ז (1976).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שתפיסת האומות בה זמנית, שלא תימכר לצמיתות.
'והארץ לא תימכר לצמיתות' - כאן הבטיחנו הקדוש ברוך הוא כי הארץ הקדושה, נחלת אבותינו, לא תימכר ולא תימסר לאומות העולם לצמיתות, וגם אם יחטאו ישראל וילכו לגלות, אפילו כך - תישאר הארץ על שמם, וסופם לחזור אליה ותפיסת אומות העולם בה היא זמנית.
טעמי המקרא, ספר ויקרא, פרשת בהר, פרק כ"ה, פסוק כ"ג, עמ' קצז, דפוס מאור הגליל, חצור הגלילית, מהדורה שניה, תשל"ז (1976).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד בכל מקום שיש צדק יש אהבת אמת ושלום.
'צדק צדק תרדוף למען תחיה, וירשת את הארץ' - על פי הפשט אפשר לפרש שנצטווינו לרדוף אחר הצדק כי בכל מקום שיש צדק יש אהבת אמת, ויש שלום בין אדם לחברו, וכל אדם יושב בשלוה בנחלתו, וזהו שאמר הפסוק: 'למען תחיה וירשת את הארץ'.
טעמי המקרא, ספר דברים, פרשת שופטים, פרק ט"ז, פסוק כ', עמ' רנו, דפוס מאור הגליל, חצור הגלילית, תשל"ז (1976).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שנוח ראה בכל דורו שאין איש, השתדל בעצמו להיות איש.
'נוח איש צדיק היה בדורותיו' - המילה 'איש' היא מיותרת, ויכלה התורה לכתוב: 'נח צדיק תמים היה בדורותיו'. והטעם הוא על פי דברי הלל במסכת אבות: 'במקום שאין איש השתדל להיות איש' - וכיון שראה נח שבכל דורו אין 'איש', וכולם סטו מהדרך המריץ אותו מצב זה להיות 'איש', ולשמור על הדרך הישרה, וזה מה שהדגישה התורה שהיה 'איש צדיק'.
טעמי המקרא, ספר בראשית, פרשת נח, פרק ו', פסוק ט', עמ' נח, דפוס מאור הגליל, חצור הגלילית, מהדורה שניה, תשל"ז (1976).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מסביר כי על האדם לתת צדקה ולזכות את האחר במתן צדקה.
'צדק צדק תרדוף' - צדק צדק פעמיים למה לה?! -
אמנם צדק וצדקה מאותו שורש הם, וכבר אמרו חז"ל במסכת אבות פרק ד' כי ארבע מידות בנותני צדקה: הרוצה שייתן הוא ולא יתנו אחרים - עינו רעה בשל אחרים; יתנו אחרים והוא לא יתן - עינו רעה בשלו; לא יתן ולא יתנו אחרים – רשע; יתן הוא ויתנו אחרים - חסיד.
וזהו רמז לכפל הלשון: 'צדק צדק' לרמוז בזה שהכתוב בא בעצה טובה לאדם, שיבחר מבין ארבעת המידות של נותני הצדקה את המידה שיש בה שתי צדקות: 'שייתן הוא ושיתנו אחרים' - ונוסף על מה שהוא נותן, ישתדל גם לזכות אחרים ליתן צדקה.
טעמי המקרא, ספר דברים, פרשת שופטים, פרק ט"ז, פסוק כ', עמ' רנד, דפוס מאור הגליל, חצור הגלילית, תשל"ז (1976).