חכם יוסף צוברי


מקצת שבחו

מארי יוסף צוברי נולד לאמו ולאביו יעקב בשנת תרע"ו (1916) בצנעא שבתימן.
ראשית לימודו קיבל מאביו, ובישיבת בית אל-ווסטא בראשות מארי סעיד עוזרי שהיה לרבו המובהק.
בשנת תר"צ (1930), בהיותו כבן 15, החל מארי יוסף צוברי לחבר את חיבורו הראשון והוא 'שורש החיים' - ספר על התפילות והברכות כנוסח תימן.
בשנת תרצ"ד (1934) נשא לאישה את מרת יהודית לבית גיאת ונולדו להם כמה ילדים.
בשנת תרצ"ה (1935) מארי יוסף צוברי החל ללמד בישיבה בעיר, ואת עתותיו הפנויות הקדיש לכתיבת ספריו וחידושיו, וללמוד תורה בחבורה שכללה את מארי שלום אל-גמאל, מארי שלום טייבי, מארי שמואל צוברי, מארי יחיא אלשיך, ועוד. יחד עסקו בלימוד הזוהר ויסודות הקבלה, ובלימוד מסורות חכמי תימן.
בשנת תש"ד (1943) מארי יוסף צוברי עלה יחד עם בני משפחתו לארץ ישראל. הם קבעו את משכנם בעיר תל אביב, ומארי יוסף צוברי החל ללמד בבית ספר בשכונת התקווה.
בשנת תשי"ב (1952) נבחר מארי יוסף צובירי לכהן כרבה הראשי של עדת יהודי תימן בתל אביב וסביבותיה. הוא החל לפתח פעילות קהילתית ותורנית ענפה - שיעורי תורה, מכון הוצאת ספרים ועוד.
סידורו 'כנסת הגדולה' שבו סידר וניפה את סדר התפילה והמסורת התימנית הפך לשם דבר ולסידור יסודי בכל בית כנסת ובית מדרש של יהודי תימן. על חיבורו זה הוא אף זכה בפרס לספרות תורנית
מארי יוסף צוברי נפטר ביום ב' מנחם אב תש"ס (2000) ונטמן בעירו תל אביב.
מארי יוסף צובירי כתב ספרים וחיבורים רבים ביניהם: 'מסורת מדויקת'- על דקדוק הקריאה בתנ"ך, 'סידור כנסת הגדולה', 'מגיד מראשית' - על הגדה של פסח ועשיית הסדר, 'ויצבור יוסף בר' - שו"ת על ארבעת חלקי שולחן ערוך, 'אמונת ה'-  חיבור המגן ומבאר את ספר הזוהר ועוד.
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שנוהגים כמנהג אבותיהם, למרות שראשונים נהגו אחרת.
אף על פי שהראשונים היו נוהגים - שהגדול קורא להם ההגדה, ככתוב בגמרא: 'מצה ומרור וחרוסת - אמר רב הונא: כולם לפני מי שאומר ההגדה' - ופירש רש"י: שהגדול שבהם עושה ההסדר ואומר ההגדה. ... מכל מקום נהגו אבותינו לקרוא אותה כל המסובים בקול רם יחד האבות והבנים, הגדולים עם הקטנים ובניגון ערב של השמנה המקובל בידנו. ...
והטעם לאמרה ביחד, והוא בעבור להגדיל הרינה ולהאדירה, יען כי ברוב עם הדרת מלך, ועוד כדי לשתף התינוקות להרגילם בקריאתה, ולחנכם בעבודת הקודש. כך שמעתי מפי זקני תורה.
הגדה של פסח, מגיד מראשית, עמ' ס"ג- ס"ד, תל אביב יפו, תשמ"ה (1985)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שהקב"ה מטיב לברואיו שישמרו על שלום העולם.
בהיות רצונו הפשוט - חפץ להיטיב לברואיו, ורוצה בקיום העולם, ביישובו ובתיקונו, משום כך מגדיל חסדו עמהם תמיד, בהיותו ממליך מהם מלכים, ונותן להם מכבוד מלכותו ויראתו.
ומחכים מהם חכמים, ונותן בליבם מרוח חכמתו, בעבור ישמרו על שלום העולם וסדריו, וידבירו תחת ידם כל בני מרי מבני האדם במוראם ובחוכמתם. כמו שאמרו: 'אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו'.
ויצבור יוסף בר חלק א', עמ' צ"ח, מכון שתילי זיתים, ירושלים, תשנ"ט (1999)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שבעלי בתים האמידים שולחים לשכניהם מצה משומרת.
הרבה מבעלי בתים ובפרט העניים שלא היה להם אפשרות להכין כאמור מצה משומרת משעת קצירה, מאידך יש מהם שהיו מקבלים שלושה כיכרות מצה משומרת משעת קצירה במתנה מבעלי בתים האמידים בהיותם קרוביהם או מכיריהם או שכניהם, ורוצים לזכות אותם לקיים מצוות אכילת מצה מן המובחר, וכן היו נותנים להם עוד שלושה ככרות גם לליל הסדר השני של יום טוב גלויות.
ויצבור יוסף בר חלק ג' , עמ' א, הוצאת מכון שתילי זיתים, ירושלים, תש"ס (2000)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' משורר איך היו מתקיימים לימודי התורה ברוב עם ובחבורה.
בזכרי והעלותי על לבבי את לימודי התורה, איך שהיו מתקיימים ברוב עם ובחבורה. על אף שהיינו בגלות תימן חונים במרה ואפלה, עם כל זאת גם ביום וגם בלילה. לא פסקה תורה מפינו, בנערינו ובזקנינו במעמד רבותינו. בזמנים קבועים, כמסמרות נטועים.
וכך למדנו ושנינו לפניהם, כשאנו נוכחים מול זוהר פניהם, כאשר זיקוקין דינור יוצאים אלינו מפיהם, ותופע נהרה עליהם. מהגיגם ובהגיונם תורה ברננה, עם דיוק ודקדוק בכל לימוד אמת ובאמונה.
עת לפתוח הלימודים בזוהר המקודש, ועיתים ללמוד בהלכות ולדלות גם מן החדש. דהיינו חידושי תורה, מתוך פלפול וברירה. בטוב טעם ובדעת, בקשב רב ובמשמעת. ומה נעמה תורה ברב עם הדרת מלך, ויהללוה בשערים בכל עיר ובכל פלך.
עץ יוסף, עמ' 23, הוצאה לאור, שלהבתיה, ומכון למחקרים תורניים, בנימינה, תש"ס א (2001)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שורש המנהג לנשק המצוות להראות גודל אהבה והכבוד.
'מי יתנך כאח לי ... אמצאך בחוץ אשקך' - מי ייתן ותהיה לי כאח ממש, אמצאך בחוץ ואנשק אותך לעיני הרבים, להראות גודל האהבה והכבוד שאני רוחשת לך בלבבי.
ומכאן שורש להמנהג הנהוג בישראל שמנשקים בפועל את ספר התורה והמצוות בשעת קיומן, וכן מה שמנשקים לתלמידי חכמים, נושאי דבר ה' ומקיימי תורתו וכדומה, כמו שיתבאר בהמשך, בסיעתא דשמייא, שהווי כאילו מנשקים פה אל פה, כביכול להקב"ה יתעלה, שמראים בזה גודל אהבתם - אהבה נפשית לקב"ה, וכבוד רב לתורתו ולמצוותיו, ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו.
ומכאן תבין שנשיקת ספר תורה כאמור, וכן נשיקת כל המצוות, לא דבר ריק הוא כמו שחושבים הפתאים, אלא מסורת עתיקת יומין היא, נובעת ומפכה ממקור נאמן, מתורתן של ראשונים צדיקים וחסידים שכך היו נוהגים בעצמם.
ויצבור יוסף בר חלק א', עמ' ל"ג- ל"ד, ל"ח, מכון שתילי זיתים, ירושלים, תשנ"ט (1999)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד גמילות חסדים לברך בני האדם בשם א-לוהים.
וכן לא נשמע בפי אבותינו ורבותינו לא קל ולא אלוקים עם קוף חס ושלום, לא בדבורם ולא בברכתם, שכן לימדו אותנו לברך את החתן: 'א-לוהים יבנה ביתך', ולאבלים: 'א-לוהים ינחם אבלים', וליוצא לדרך מעיר לעיר: 'א-לוהים יהיה עמך', כמו שאמר יעקב: 'אם יהיה אלוהים עמדי ושמרני בדרך הזו'.
ויצבור יוסף בר, חלק ב', עמ' ל"ה, מכון שתילי זיתים, ירושלים, תשנ"ט (1999)