חכם יעקב אביחצירא


מקצת שבחו

חכם יעקב אביחצירא, האביר יעקב, נולד לאמו ולאביו מסעוד בשנת תקס"ו (1806) בתפיללאת במרוקו.
מסורת היא בידי צאצאיו שכבר בגיל ט"ז היה מלא וגדוש בפרדס התורה, וזכה לדברי שבח מפי רבו חכם מרדכי בן שאול אשר חיבר שיר לכבודו. 
עדות מפורשת ביחס למעמדו כפוסק גדול בדורו, כבר בשנות השלושים לחייו, הן שאלות שנשלחו אליו מכל גדולי מרוקו דאז. חלקן מובאות בספרי שו"ת של חכמי דורו כגון 'ויאמר יצחק' (חלק א' סימן כ"א) של חכם יצחק בן וואליד, ובשו"ת 'דברי יוסף (סימן רע"ח) של חכם יוסף בירדוגו. 
בנו ותלמידו חכם אהרן בהקדמה לספר 'דורש טוב' מעיד עליו שבכל לילה היה לומד ח"י פרקי משנה בעל-פה, וכן לילה אחר לילה עד גמירא, וחוזר ולומד בפסוקים ובגמרא ולא ישן כי אם שנת ארעי, וניעור וקורא תיקון חצות ולומד ספרי הקבלה עד שתעלה אורה ומשם הולך לבית הכנסת הוא ראש העשרה ושם היתה ישיבתו בה יושב ועוסק בתורה. בנו ותלמידו חכם יצחק בהקדמה לספרו 'מחשוף הלבן' מעיד עליו, שמעולם לא שח שיחת חולין וכשהיה ער, לא שכב בפאת המיטה ומעולם לא חטפתו שינה, וכל אכילתו ושתייתו במידה ובמשקל ובמשורה ורוב ימיו תעניות לכפר על עדה טהורת. תלמידו המובהק חכם שלמה חיון אשר שהה במחיצתו בתמידות וכדבריו בהקדמה לספר 'פתוחי חותם', שלא זזה ידו מתוך ידו, מתאר את אורך חייו בזו הלשון: בהבלי העולם הזה מאס ובמעשה הצדקה פזר ונתן לאביונים ולחכמים עמלי תורה.  
מעשיו ופועלו קובצו בקובץ 'מעשה נסים' ובסוף ספר של החכם מכלוף אביחצירא 'מכלל יופי. מספרים אלו עולה לעיננו דמות מופלאה של גדול הדור, דרשן, ומגיד מישרים, המשכין שלום בין הבריות, מכתת רגליו לעזרת קהילתו, לעזרת יחידים בעת מצוקתם. עדויות לכך מפיו מובאים גם בספרו 'יורו משפטיך ליעקב'.
חכם יעקב אביחצירא שאף לעלות לארץ ישראל, והיו מעכבים בידו. בדרכו לארץ ישראל, בעיר דמנהור במצרים, חלה קשות, וביום כ' בטבת תר"מ (1880) עלתה נשמתו הטהורה בנשיקה ומקום קבורתו בדמנהור שבמצרים.
בין ספריו הרבים: 'פתוחי חותם' - פירוש על התורה; 'מחשוף הלבן' - פירוש על התורה מתמקד בקבלה; 'מעגלי צדק' - פירוש על התנ"ך עיקר הספר עוסק במזמור קיט בתהלים; 'אלף בינה' - פירוש על תהלים עם התמקדות במזמור קיט; 'יורו משפטיך ליעקב' - שו"ת; 'בגדי השרד' - פירוש על דרך הקבלה על הגדה של פסח.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד במן נשתוו ישראל מלאכים, ובסיני קרבו כאחים.
'אלו האכילנו את המן, ולא נתן לנו את השבת - דיינו.' - כאן בא לרמוז מה שכתוב במדרש: 'לא זז מחבבה עד שקראה אחותי'. והוא משום שבאכילת המן, השווה אותנו עם המלאכים, ובנתינת השבת השווה אותנו עם כבודו יתברך, שכמו שהוא שבת, גם אנחנו ציווה לנו להיות שובתים להידמות לו יתברך, וזהו מעלת השבת שגדולה ממעלת המן, שבמן לא נחשבנו כי אם למלאכים, ובשביתת השבת נחשבנו דוגמא של כבודו יתברך.
אחרי זה אמר: 'אילו נתן לנו את השבת ולא קרבנו לפני הר סיני - דיינו.' הנה כתבנו שבאכילת המן נשתווינו למלאכים, ובשביתת השבת נשתווינו לכבודו יתברך,
והלא לכאורה, לא יאמנו דברים אלה, שאיך דומה הוא יתברך ומלאכים ממעל לרקיע, עין לא תשורנו, ואנחנו אומרים: שהם אחינו, ולזה באה הקרבת הר סיני, שראינו המלאכים וכבודו יתברך, פנים בפנים והם אומרים: אחינו אתם, אחינו אתם. אם כן מה גם שיש לו ספק בדבר הזה, שאנו אחים למלאכים, ולהקב"ה, במעמד הר סיני נתבטל הספק ההוא.
בגדי השרד, פירוש על הגדה, דף ל"ה ע"א, דפוס משה ליליענטהאל, ירושלים, תרמ"ד (1884)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מבאר כשיבינו פשטי התורה עתיד לגלות להם סודותיה.
'תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף.' - כוונתו בזה: שמתחילה, כללות כל ישראל לא ראו ולא קבלו, רק פשטי התורה ומצוותיה אבל סודותיה וחדריה, לא ידעו בהם כל ישראל בתחילה.
וזהו שאמר: 'תורי זהב נעשה לך' – דהיינו: שהבטיחם הקדוש ברוך הוא, כשידעו ויבינו פשטי התורה ויקיימו מצוותיה על אמיתתם, עתיד לגלות ולהראות להם סודותיה הנחמדים מזהב, והרי אמר לו: 'תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף' - שיש בידך כבר. שקודם ידיעת בסודות התורה ומצפונותיה התורה חשובה בעיניהם רק כנקודות הכסף אבל אחר היכנסם בחדריה, נקודות הכסף יהיו בעיניהם כתורי זהב, וכל זה הבטיחם והם לא יכלו לעמוד באמונתם.
ספר דורש טוב, דרוש א' למתן תורה, עמ' נט-ס, יוצא לאור ע"י ישיבת משכיל דוד וישיבת אביר יעקב, אשדוד, נהריה, תשנ"ג (1993).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שעיקר עלייתם לארץ, שאין השכינה שורה בגלוי רק בה.
גילוי השכינה אינו אלא בארץ ישראל, שבה בחר ה' מכל הארצות, וכל שכן רבותינו זיכרונם לברכה, כתבו שהדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה, וכמו שמצינו ביונה שברח מארץ ישראל כדי שלא תשרה שכינה שם עליו להתנבאות, והבטחת הקב"ה לאבות העולם היא לתת לזרעם ארץ ישראל ששם גילוי שכינתו, וכן גם כשנגלה הקב"ה למשה בסנה אמר לו: אעלה אתכם מעוני מצרים, אל ארץ טובה ורחבה. והנה פרעה גם הוא ידע, שאין השכינה שורה בגלוי רק בארץ ישראל, ועיקר יציאת ישראל ממצרים הוא להעלותם לארץ, ששם גילוי שכינתו, ולא שייך שיהיה גילוי השכינה בחוץ לארץ.
ספר דורש טוב, דרוש לשבת הגדול, עמ' לה, יוצא לאור ע"י ישיבת משכיל דוד וישיבת אביר יעקב, אשדוד, נהריה, תשנ"ג (1993).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שכולם שבטי יה, ואין לבכר שום אחד על חברו.
'דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל.' - והדן דין אמת מקרב הישועה שנאמר: 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא', וכתיב: 'ציון במשפט תפדה' - וזהו הכוונה: 'דן ידין עמו' - כלומר: הדן שהוא הדיין, צריך שידין את עמו, 'כאחד שבטי ישראל' – דהיינו: שיהיו בעיניו בשווה, ולא יחניף לשום אחד מהם. ומה שאמר: 'עמו' - כלומר צריך שיחשוב אותם, שהם עמו בשווה, ולא יהיה לו, לשום אדם יתרון על חברו. וכך הוא האמת, שהרי הם 'כאחד שבטי ישראל', וכולם שכולם שבטי יה ובני יה, אין לבכר שום אחד על חברו.
פתוחי חותם, פרשת ויחי, עמ' צה, הוצ' ישיבת משכיל לדוד, ירושלים, תשנ"א (1991
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' רומז המדרש הנעלם, שיום המילה הווי מחילת עוון לנמצאים שם.
וזה הוא שאמר: 'וכל בנייך למודי ה' ורב שלום בנייך.' - 'למודי' אותיות: מל יו"ד. דהיינו: על ידי המילה מתגלית היו"ד, ואז בזה: 'ורב שלום בנייך' - שיצאו מכלל שד, ונכנסו לכלל שדי, ושדי הוא ביסוד, והיסוד, ויסוד הוא שלום.
או גם אפשר לרמוז: שביום המילה הווי מחילת עוון לכל הנמצאים שם, כמו שאמרו רז"ל. וזה הוא שאמרו: 'וכל בנייך למודי ה' - 'למודי' גימטריא: 'המילה'. כמו שכתבנו שהווי, שכשבנייך מקיימים מצוות המילה בזה: 'ורב שלום בנייך' - שהווי שנסלח עוונם, ואין שלום גדול מזה.
גנזי המלך, ליקוטי שושנים, דף צ' ע"ב, דפוס משה ליליענטהאל, ירושלים, תרמ"ט (1889)