חכם זבולון שושנה


מקצת שבחו

חכם זבולון שושנה נולד לאמו חשיבה ולאביו חכם אברהם, בעיר מראקש שבמרוקו בתחילת המאה ה20. 
אביו היה מפרנסי הדור, עתיר נכסים, ומפורסם בצדקתו. הוריו גידלו בביתם יתומים ויתומות. 
חכם זבולון שושנה למד בצעירותו בישיבתו של חכם אלעזר הלוי במראקש, ואצל חכם מרדכי קורקוס הלכה. 
לימים חכם זבולון שושנה עמד בראש הישיבה הגדולה במראקש, ונודע בדרשותיו לרבים.
בשנת תשי"א (1951) חכם זבולון שושנה עבר לקזבלנקה, ושם לימד במשך כחמש עשרה שנה. 
בשנת תשכ"ד (1964) חכם זבולון שושנה עלה לארץ ישראל והתיישב בקריית גת. 
חכם זבולון שושנה נלקח לבית עולמו ביום ח' תשרי תשמ"ז (1987), ונטמן בהר הזיתים בירושלים. 
חכם זבולון שושנה חיבר את הספרים: 'מטה זבולון' - פירושים ודרשות, 'קודש הילולים' - על תהילים.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד כשיש לו חלק עם כולם בזה יש לו פדיון נפשו מכל דין.
'פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי' - רוצה לומר: בשביל השלום שיש לו עם ישראל, על ידי האחדות מראה בעצמו כאילו אני אבר משאר ישראל, ואם כן יש לי חלק במה שמקיימים שאר ישראל באותן מצוות שאיני יכול לקיימם, וממילא נפשי נפדית, שעל ידי זה נחשב לי כאילו קיימתי כל מצוות בתורה בפועל, ובזה יש לי פדיון לנפשי מכל דין וחשבון.
זהו 'מקרב לי' - אין עלי שום מלחמה למעלה לתת דין וחשבון בביטולם 'כי ברבים' - כלומר מצוות התורה שהם רבים, תרי"ג מצוות. ... אבל על ידי השלום, אני עצם מעצמם של ישראל, ובשר מבשרם, נחשב לי כאילו קיימתי הכל, כי יש לי חלק עם כולם.
קודש הילולים על תהילים, עמוד קנ"ז. ירושלים, תשנ"ו (1996)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שמי שאין לו ממה ליתן צדקה, מתברך בפיוסו בדברים.
'הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות' - זה שאמר: 'יודע צדיק דין דלים רשע לא יבין דעת' - שלא אמרו: שהמפייסו יטול י"א ברכות, רק כשאין לו ממה ליתן צדקה, אבל רשע זה 'לא יבין דעת' - כלומר לא ירצה לידע דין זה, כי לא רוצה לתת צדקה מטענה זו שהפיוס עדיף לו, שמקבל יותר שכר י"א ברכות, הוא 'לא יבין דעת'.
מטה זבולון- על משלי, עמוד קס"ה. הוצאה פרטית, ירושלים. תשע"ב (2012)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שהצדקה מראה אחדותם, ובזה נאה ליחיד להציל היחיד.
'גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה' - כי מבואר שהצדקה שעושים ישראל זה עם זה מראה על אחדותם, שאם לא כן על שום מה יתן חלקו לאשר לא עמל בו? - אלא משום שהוא חלק מחברו ועצם מעצמיו, שכולם נפש אחת. וגם אמרו רבנינו זיכרונם לברכה במסכת פסחים דף קי"ח: 'אמר הקב"ה נאה ליחיד להציל את היחיד' - ואם כן כשישראל באחדות אחד הם בערך יחיד, אז נאה ליחיד להצילם מהר, וזהו הטעם שמקרבת את הגאולה.
מטה זבולון על התורה – חלק א', עמוד רט"ו. הוצאת המחבר, תשל"ט (1979)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שבלימוד דיני כל מצווה נחשב כאילו קיים את כולה.
איך אפשר לאיש לקיים כל תרי"ג מצוות, והרי יש כמה מצוות שאי אפשר לקיימם, והתורה מתקיימת בשלמותה, כי היא שיעור קומה, לא בפרטיה?
ותירצו: שעל ידי לימוד התורה באותה מצווה, נחשב לו כאילו קיימה, על דבר 'זאת תורת החטאת'. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת'.
וזה שאמר שלמה המלך עליו השלום, שבא להזהיר בשם ה': 'בני אם תיקח אמרי' - היינו: לימוד התורה, אמרת ה' צרופה באותה מצווה, בזה מצוותי תשמר אתך, כי בלימוד דיני כל מצווה ומצווה, נחשב לך כאילו קיימת כולם.
מטה זבולון- על משלי, עמוד ג'. הוצאה פרטית, ירושלים. תשע"ב (2012)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד מנהג האבות מוטבע בבנים עד סוף כל הדורות.
'ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל, אשר ציווה את אבותינו להודיעם לבניהם. למען ידעו דור אחרון בנים יולדו יקומו ויספרו לבניהם' -
וזה שאמר: 'ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל' - כלומר שם דווקא בישראל, והכוונה שכפה ההר על ישראל ולא עשה כן לכל גוי. הטעם: 'אשר ציווה את אבותינו' - שכבר קיימו את התורה, 'להודיעם לבניהם' - וממילא הבנים דומים לאבותם שורשם קדוש מאבותם, והם נוטים אל הקדושה, והייחוס שלהם בא מאבותם, וטבע אבותם מוטבע בבניהם.
'למען ידעו דור אחרון' - כאשר ידעו דור אחרון זה, אז 'בנים יולדו יקומו ויספרו לבניהם' - מנהג אבותם עד סוף כל הדורות, ושמחה תהיה להם ברוך ה' שלא יערערו עליהם אומה, כי הם קדושים מזרע אבות העולם, וטבע אבותם מוטבע מאבותם, דור אחר דור להיטיב.
קודש הילולים על תהילים, עמודים רמ"ב- רנ"ג. ירושלים, תשנ"ו (1996)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לא רק שתבוא תפילתו לפני הקב"ה, אלא גם יאזין לרינתו.
'תבוא לפנייך תפילתי, הטה אוזנך לרינתי' - וזה שאמר: 'תבוא לפנייך תפילתי' - כלומר מה שאני מתפלל על גאולת כנסת ישראל מהגלות הארוך הזה. - 'הטה אוזנך לרינתי'.
רמז בכפל הלשון: שלא יחשיבנו מאותם שנאמר עליהם: 'תן לו ואל אראה פניו', ועל זה מבקש ממנו יתברך: גם שתבוא לפנייך תפילתי, אבל לא אהיה מהסוג של 'תן לו ואל אראה פניו', אלא נטה אזנך לרינתי - רינה זו תפילה. בעוד שאני מתפלל הטה אוזניך לקול שוועתי על הגלות הזה.
קודש הילולים על תהילים, עמוד רס"ט. ירושלים, תשנ"ו (1996)