חכם יהודה אלקלעי


מקצת שבחו

חכם יהודה אלקלעי נולד לאביו חכם שלמה, ולאמו, בשנת תקנ"ח (1798), בסרייבו שבבוסניה. בילדותו למד תורה מאביו, שהיה דיין בקהילת סרייבו, ומחכם אליעזר פאפו בעל ה'פלא יועץ'. לימים נשא לאשה את אסתר.
בשנת תקפ"ה (1825), בגיל 27, התמנה כרבה של הקהילה הספרדית בעיר זמון (כיום חלק מבלגראד שבסרביה). כחלק מתפקידו שימש גם כמלמד תינוקות, לצורך כך חיבר את ספרו הראשון 'דרכי נועם' ללימוד השפה העברית בלדינו. 
בשנת ת"ר (1840) בעקבות עלילת דמשק, מצב היהודים בכלל ובפרט באזור בו חי, התעורר למצוא פתרון לבעיית הגלות. תכניתו של הרב אלקלעי כללה בחירה בשפה העברית כשפה משותפת לכל היהודים, עידוד לימודה, מציאת מנהגים מאחדים לבני כל העדות, עלייה לארץ ישראל וכינון חיים מדיניים שם. חכם יהודה אלקלעי פרסם את הרעיונות האלה, לראשונה בקונטרס 'שלום ירושלים' בשפת הלדינו, ואחר כך בספרו המפורסם 'מנחת יהודה' בעברית. רעיונות אלו התפרסמו שנים רבות לפני הקונגרס הציוני הראשון, ועל כן זכה לכינוי 'מבשר הציונות'. 
בהמשך חייו חיבר חיבורים נוספים בנושאים אלה - 'קול מבשר', 'ספר חיים', גורל לה', 'מבשר טוב', 'שמע ישראל', 'מעודד ענווים', 'מנחם ציון' ועוד. חכם יהודה אלקלעי ניסה להפיץ את רעיונותיו בדרכים נוספות, ויצא למסעות בקהילות יהודיות ברחבי אירופה, שם ניסה להפיץ את משנתו. בשנת תרי"ב (1852) הקים בלונדון את חברת 'שלום ירושלים' - ליישוב ארץ ישראל, אך היא התפרקה מיד אחרי עזיבתו את העיר. 
בשנת תרל"ד (1874) עלה לארץ יחד עם אשתו, אסתר, והתיישב בירושלים. ארבע שנים מאוחר יותר, בד' תשרי תרל"ט (1878) נפטר מבלי שהספיק לראות אף אחת מתכניותיו מתגשמת. על שמו קרויה העיר אור יהודה, וחמישה מתלמידיו הקימו את העיר פתח תקווה.
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מפרש 'משיח בן יוסף' להמציא פרנסה לישראל הדרים בארץ
חייבים כל ישראל, ועטרותיהם בראשיהם, אצילי בני ישראל, לפקח ולהשגיח לפרנסת אחינו בני ישראל, היושבים ראשונה במלכות שמים, הדרים בארץ הקדושה, והבאים עליה. וכשישמעו ישראל כי פקד ה' את עמו, לתת להם לחם, יתעורר ליבם לשוב אל ה' להסתופף בביתו.
ולכן הגואל הראשון נקרא משיח בן יוסף - מפני שהוא דומה ליוסף. גדולת יוסף הייתה תחת יד פרעה, כן גדולת משיח בן יוסף תהיה תחת יד גדול אדוננו ירום הודו... וכמו שיוסף - שלחו אלוהים למחיה לפני אחיו, כן משיח בן יוסף - ישלחהו אלוהים למחיה, לפקח ולהשגיח לפרנסת אחינו בני ישראל, להמציא להם עבודה ומלאכה, שיוכלו להתפרנס, ולא יקחו עוד חרפת רעב בגוים.
כתבי רבי יהודה אלקלעי, כרך שני, ספר חיים, פרק ז, סימן י', עמ' 519-518 הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"ה 1974
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מורה למנות זקנים, שיעמידו קיבוץ הגלויות, וישוו המנהגים.
נחלקו רבותינו, זיכרונם לברכה, איזה מצווה שרוב מצוות נכללות בה. חד אמר 'ואהבת לרעך כמוך' – שהמצווה, שרוב התורה כלולה בה היא אהבת האחווה. שנהיה אוהבים לכל אחד מישראל כנפשנו, ונהיה חסים איש על רעהו. ומכלל המצווה הזאת למנות זקנים, שיעמידו הקיבוץ, וישוו אותנו - בכתב ולשון ותורה ומנהג - שאין אהבה אלא בדומים, ולא תהיה תורתנו ועבודת אלוהינו - מנהג ספרד, אשכנז, פולין, צרפת, איטליה וכדומה. ...
כי הדרים בארץ ישראל והבאים אליה ...יכונו ישראלים, למען יתנהגו באהבה ואחווה כנימוס הקיבוץ.
כתבי רבי יהודה אלקלעי, כרך ראשון, מנחת יהודה, סימן כ"ט, עמ' 249-248, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"ה 1974.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' שהממציא מלאכה לעני היא הצדקה, שמקרבת את הגאולה.
כתב הרמב"ם ז"ל הלכות מתנות עניים. וזו לשונו: 'שמונה מעלות יש לצדקה זו למעלה מזו. המעלה שאין למעלה הימנה, זה המחזיק ביד ישראל המך, ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עימו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות וכולי.
זהו אומרו: 'גדולה צדקה שמקרבת הגאולה'. רוצה לומר - הצדקה הגדולה, דהיינו לחזק ביד עולי גולה, שיוכלו להתפרנס - היא מקרבת הגאולה.
ואין ירושלים נפדית אלא בצדקה הגדולה הזאת, שנאמר 'ציון במשפט תיפדה'. פירש רד"ק: משפט - רוצה לומר - מצוות שבין אדם לחברו. רוצה לומר - ציון תיפדה במצוות שבין אדם לחברו.
דהיינו לחזק ידיים רפות ולאמץ ברכיים כושלות, להמציא להם עבודה ומלאכה שיוכלו להתפרנס, שאם אין פרנסה אין גאולה, וכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'גדולה פרנסה יותר מן הגאולה', שהגאולה על ידי מלאך - שנאמר 'וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים', ופרנסה על ידי הקדוש ברוך הוא - שנאמר 'פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון'.
כתבי רבי יהודה אלקלעי, כרך שני, גורל לה', סימן י"ז, עמ' 541-540, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"ה 1974
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' אומר לכל נפש מישראל יש לה אחיזה באות אחת של התורה.
המדרש אומר - ראוי היה יעקב שתינתן תורה על ידו, שנאמר, 'תיתן אמת ליעקב', אלא שלא היו אוכלוסין, לאמור - שלא היו שישים ריבוא, ולא יכלו לקבל את התורה, עד שלא נעשו שישים ריבוא...
ונתן לנו את התורה, רמ"ח מצוות עשה - כנגד אברי גופו של האדם, ושס"ה מצוות לא תעשה - כנגד גידיו. ללמדך, שעל ידי התורה, אנו ישראל, נחשבים כגוף אחד, וכן בתורה יש שישים ריבוא אותיות. וכל נפש מישראל, יש לה אחיזה באות אחת של התורה, וישרא"ל ראשי תיבות - יש שישים ריבוא אותיות לתורה. ועד שלא נעשו שישים ריבוא, לא יכלו לקבל את התורה - כי הגוף לא היה כתיקונו ככתוב במדרש - באותו יום שקיבלנו את התורה היו ישראל שישים ריבוא חסר אחד. ירד הקב"ה להר סיני ונמנה עמהם, והשלים את החשבון של שש מאות אלפים.
כתבי רבי יהודה אלקלעי, כרך ראשון, דרכי נועם, עמ' 6, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"ה 1974
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' אומר שארצנו הקדושה תהיה ארץ חרות לכל יושביה
הקיבוץ הנבחר והמאושר יעשו את ארצנו הקדושה ארץ החירות, ויקראו דרור בארץ לכל יושביה, מבלי הבדל דת העם. כי כל העמים ילכו איש בשם א-לוהיו, ואנחנו נלך בשם ה' א-לוהינו לעולם ועד.
כתבי רבי יהודה אלקלעי, כרך שני, שיבת ציון, עמ' 664, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"ה 1974
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מדבר בשבח האחדות
לאחד את ישראל להיות לעם אחד ובלב אחד, אגודה אחת ושפה אחת, תורה אחת ומנהג אחד, מנהג ישראל. כמו שהבטיח הנביא 'ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי'. ...לקרב את ישראל אחד אל אחד, לעשות אותם לגוי אחד בארץ, בהרי ישראל.
כתבי רבי יהודה אלקלעי, כרך שני, שיבת ציון, עמ' 664, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"ה 1974