חכם יהודה עייאש


מקצת שבחו

חכם יהודה עייאש נולד בשנת ת"ס (1700) לאמו ואביו ר' יצחק עייאש, בעיר מדיאה באלג'יריה. 
בשנת תפ"א (1720) והוא כבן 20, עבר חכם יהודה עייאש לעיר אלג'יר ללמוד תורה מחכם שלמה ידידיה צרור. לאחר שנים ספורות נתמנה דיין בבית דינו של מורו חכם שלמה ידידיה צרור. עם מותו של רבו, נתמנה אב בית הדין, ייסד ישיבה ועמד בראשה.
חכם יהודה עייאש הנהיג את קהילת אלג'יר במשך 28 שנים, בשנים אלו הרביץ תורה במאות תלמידים, הצטיין כפוסק ושמו נודע גם מחוץ לאלג'יריה, והשיב לשאלות, שנשלחו אליו מרחבי העולם. 
שליחי דרבנן, שהגיעו מארץ ישראל לאסוף תרומות, נתקלו באלג'יר במנהגים, שנראו להם לא מבוססים, והשתדלו לבטלם. חכם יהודה עייאש העמיד מנהגים אלו על בסיס הלכתי יציב, חיזק את כלל פסקי הדין והמנהגים המיוחדים לאלג'יר, וקיבצם ב'ספר המנהגים'.
חכם יהודה עייאש השתוקק כל ימיו לעלות לארץ ישראל. קשיים רבים מנעו ממנו לעשות זאת בצעירותו, ובערוב ימיו זכה ועלה לארץ ישראל. בדרכו לארץ ישראל עבר חכם יהודה עייאש בליוורנו, שם פגש בגדול דורו מרן החיד"א. חכם יהודה עייאש נשאר בלייוורנו כשנתיים, ושם הוציא לאור חלק מספריו. כשזכה והגיע לארץ ישראל, התקבל בכבוד רב, ומונה לנשיא על ארץ ישראל, ולראש ישיבת 'כנסת ישראל'. 
חכם יהודה עייאש זכה להדפיס בחייו 3 ספרים: שו"ת 'בית יהודה', 'לחם יהודה' - ביאורים על הרמב"ם, ו'בני יהודה'. לאחר פטירתו זכו בניו להדפיס עוד 4 ספרים מכתבי אביהם: 'וזאת ליהודה' - דרושים בעניינים שונים, 'מטה יהודה', 'שבט יהודה', ו'קול יהודה' - דרשות על התורה.
בא' תשרי תקכ"א (1761) נפטר חכם יהודה עייאש, והובא למנוחות בירושלים.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד גדולת השלום, שבהעדרו לא יועיל שום תיקון.
'ויסעו מרפידים, ויבאו מדבר סיני, ויחנו במדבר, ויחן שם ישראל נגד ההר' - בא הכתוב ללמדנו גדולת השלום, שמתחילה היו רבים - שיצדק לומר 'ויסעו', 'ויבואו' - שהיו במחלוקת. לא יצדק לומר עליהם, אלא 'ויחנו במדבר' - שהיו פרוצים במדבר בלי גדר, בלי סייג, ולא יועיל בם שום תיקון.
אבל כשתיווכו שלום ביניהם עד שנעשו כאיש אחד, נאמר עליהם 'ויחן שם ישראל'. אז נחשבים כנגד ההר, שההר הוא כמו חומה בצורה מוקעת סביבותם, והרי הם מבני הישוב.
קול יהודה, פרשת יתרו, עמ' פד' , דפוס אליעזר סעדון, ליוורנו, תקנ"ד (1793)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מפרש שבתורה כמו בעשיית חסד, יחמיר על עצמו, ולא באחרים.
'חסד ואמת אל יעזבוך, קושרם על גרגרותיך, כותבם על לוח לבך' -
גמילות חסד, בין בגופו בין בממונו, בין לעניים בין לעשירים, ונמצא שהגמילות חסדים, נוהגת בכל זמן ובכל אדם, וכן התורה כל עת הוא זמנה. ועל זה אמר 'חסד ואמת אל יעזבוך' - דהיינו, שלא תפסק מהם רגע, משום שתדיר ושייך בכל זמן וזמן.
ולא זו בלבד, אלא 'קושרם על גרגרותיך' - ללמדם לרבים, ודייק שלגבי תועלת אחרים 'קושרם' משום שאינו כל כך תדיר, אבל לעצמך 'כתבם על לוח ליבך' - שלא תזוז מהם אפילו רגע. וכאן לעצמך וכאן לאחרים - שלעצמך תחמיר ביותר, ובזה 'תמצא חן בעיני א-לוהים ואדם' וממך יראו וכן יעשו.
וזאת ליהודה על מסכת אבות, דף צ"ט דפוס שיח ישראל, ירושלים, תשנ"ז (1997)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מורה, שאם מכירו הגוי, מותר להלוותו ללא ריבית.
נמצא לגבי איסור מתנת חינם לעכו"ם ממה שכתוב 'לא תחנם', וממה שכתוב 'או מכור לנכרי' - דווקא במכירה. וכתבו הפוסקים ז"ל שאם היה מכירו - מותר. ולפי זה כל שכן בריבית של נוכרי, שאם היה מכירו, מותר להלוותו ללא ריבית, ואין מצווה, שלא גרע ממתנת חינם.
לחם יהודה השלם מצווה קצ"ח, עמ' מה' דפוס הוצאת שער, ירושלים תשמ"ו, (1986)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שהרוצה להורות את בני ישראל, עדיף שילמד בבקיאות.
והנה מה שכתב מורי ורבי ...שבימים אלו, אין עיקר הרבנות תלוי, במי שלימדו פלפול וחילוקים, אלא במי שלימדו פסק הלכה והעיון, עיין שם. ...
ויש לומר שזה שמקובל בידינו בעלמא - ש'סיני עדיף מעוקר הרים', הינו לגבי ההוראה לרבים, לשפוט בין איש ובין רעהו - שכל העולם צריכים לבעל החיטים, אבל לגבי לימוד לבני הישיבה, בהבנת הסוגיות - פלפול עדיף, שצריכים הם אליו, להבין השמועות ולהוציא דבר מתוך דבר. ...
שאילו היה הפלפול שלנו, שנקרא המפלפל בו 'עוקר הרים' - היה נקרא רבו המובהק, אבל פלפול הימים האלו, שעושים חילוקים של האשכנזים - גריעה גרועה, וכבר פיחת מעלתם...
לפי זה במשנה שלנו 'העמידו תלמידים הרבה' - בדבר המעמיד, שהוא העיקר. ואיזה זה הוא דבר, שיש בו צורך הרבה - וממילא אתה תחזה: אם הוא להעמדת הישיבה - פלפול עדיף, ואם הוא להורות את בני ישראל - בקיאות עדיף, שכל אחד מאלו, מה שצריך לקיומו - הוא נקרא 'הרבה'.
וזאת ליהודה על מסכת אבות, דף ה' דפוס שיח ישראל, ירושלים, תשנ"ז (1997)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מספר על כיסופיו לארץ ישראל, שלא זז מחבבה יום אחר יום.
הנה בשמיים, עדי וסהדי במרומים, כי נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות בית ה'. מיום שעמדתי על דעתי, כבן עשרים וחמש שנים, עיני וליבי שם, כל הימים.
אם מצד קדושת המקום וחיבת הארץ כי רבה היא. אם מצד חשק לימוד התורה וגודל ההתלהבות, ישב בישיבה קבועה תמיד, בלי הפסק, ולא זזתי מחבבה יום אחר יום. ...
וכפי הנראה בעיני, לפי מה שעבר, ולפי מה שעתיד להיות, אם ירצה ה', ההליכה לארץ ישראל, על פי אופן הנזכר, היא לבדה תספיק, גם לבטל צרכי רבים, כי הכול יודעים, שאמצא סימן יפה בתלמודי, בהיות שם, בעיר הקודש, ותלמוד תורה כנגד כולם.
שו"ת בית יהודה השלם, סימן קכ"ד עמ' רע"ז, רע"ח, דפוס מכון בני יששכר, ירושלים, תש"ן, (1990)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מביא המנהג להטביל פרוסת המוציא במלח.
נהוג להטביל פרוסת המוציא שלוש פעמים במלח, כי שם 'הויה' גימטרייה כ"ו, ושלוש פעמים כ"ו גימטרייה מלח, והוא סוד גדול, הידוע מהאר"י קבלה להמתיק הדין.
וזאת ליהודה, באור ברכת המזון, עמ' ג' דפוס מרכבות מנשה, ירושלים תשס"ד (2004)