חכם ניסים חיים משה מזרחי


מקצת שבחו

חכם ניסים חיים משה מזרחי נולד לאמו ולאביו יוסף בסביבות שנת ת"צ (1690) בירושלים.
חכם ניסים חיים משה מזרחי למד בבית המדרש בית יעקב פרירה, וגידל את אחיו חכם ישראל מאיר. שני האחים נודעו בכינויים - 'נרות המזרחי'.
חכם ניסים חיים משה מזרחי נולד בשם משה, ושני השמות ניסים וחיים, נוספו לו עת נאסר בידי השלטונות העות'מאניים ככופר נפש על חובות היישוב. שלושה מילדיו של חכם ניסים חיים משה מזרחי מתו עוד בחייו.
חכם ניסים חיים משה מזרחי התקין בבית דינו תקנות ליהודי העיר ירושלים, ביניהן התקנה האוסרת על גברים לא נשואים בגילאים 60-20 להתגורר בירושלים. 
חכם ניסים חיים משה מזרחי נפטר ביום ד' תמוז תק"ט (1749), ונקבר על הר הזיתים, בסמוך לאחיו חכם ישראל מאיר, ובסמוך לקבר חכם חיים בן עטר (אור החיים הקדוש). 
חכם ניסים חיים משה מזרחי כתב את 'אדמת קודש' - ספר שאלות ותשובות על ארבעת חלקי השולחן ערוך.

מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מתיר להאכיל השוטה נבלה כדי שיתרפא וישמור חוקי הא-לוהים.
ראובן הוחזק להיות מכת הכסילים משתטה ומשתגע מזמן לזמן ונוהג בו השטות כמה ימים וחוזר ומשתפה שיפוי גמור כאילו לא נשתטה כלל. אך בימי וסת השיטות מתלבש בו רוח רעה עד שיוצא מן הכלל ומניחין אותו בכבלי ברזל בידיו ורגליו חדר בחדר בדלתיים ובריח,
ובא שמעון ואמר: שתיקון חולי זה - שלא יחזור לחולי זה לעולם הוא שיאכילהו תרנגולת נבלה שמתה בידי שמים, ואמר שכן ראה בעיניו, שכן אירע לאדם אחד בעירו ונתרפא על ידי זה. וכן העידו נשים מבנות ישראל שהם גם כן ראו כמה בני אדם שנשתטו ונתרפאו על ידי אכילה זו.
ועל זה נסתפק השואל אם זה החולי נקרא חולי שיש בו סכנה לכדי שנאכילהו איסור נבלה בידיים, או אין בו סכנה מיקרי, שהרי עינינו הרואות שאינו מת מחולי זה, דווקא חוזר ומשתפה הוא - ואסור, שלא אמרו: בכל מתרפאין אלא בחולי שיש בו סכנה.
עוד נסתפק השואל, שאף אם תבוא לומר שהוא חולי שיש בו סכנה, מכל מקום, כיוון שתרופה זו אינה מדרך הטבע כדרך כל התרופות שעושים הרופאים, אלא בדרך סגולה היא, אם אסור או מותר? ...
וודאי שמותר להאכילו לשוטה זה - רפואה זו של נבלה, ומוטב שנעבור על לאו זה של 'לא תאכלו כל נבלה' ולהאכילו בידיים, כדי שיתרפא וישמור אחר כך את חוקי הא-להים ואת תורותיו.
אדמת קדש, חלק א', יורה דעה סימן ו, דף כ"ו עמ' א'-דף כ"ז עמ' א', דפוס בנימין משה רושי, קושטא, תק"ב (1742)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שיושב קרנות שאינו מבין עברית, שיספור העומר בשפתו.
אחד מיושבי קרנות, שאינו מבין לשון הקודש כלל, ומפני זה מנע עצמו מספירת העומר, שלא ידע למנות ימים ושבועות בלשון הקודש. ונשאלתי: אם יכול לספור העומר בלשון ערבי, המורגל בו שבאותו לשון יכול למנות ימים ושבועות - אם יוצא ידי חובת ספירה אם לאו? ...
שפשוט - ודאי שיספור העומר בלשון המבין בו - למוסתערב בלשון ערבי, וללועזים בלעז לכולי עלמא - ויוצא ידי חובה, ואן מי שיחלוק בזה כלל, והוא ברור כשמש.
אדמת קדש, חלק א, אורח חיים, סימן יא, דף י"ג עמ' א-ב דפוס בנימין משה רושי, קושטא, תק"ב (1742)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' אוסר לקבל לפיו עשן מגוי המעשן בשבת, שחילל ה' בגויים.
שאלני עובר אורח מעולי רגלים על ראובן, שהוא להוט הרבה אחר שתית העשן, ונקרא בכל לשון טוטון, כל ימי החול לרבות הלילות עד שהשינה חוטפתו, והיה לו צער הרבה על זה ביום שבת קודש. ויבקש לו יצרו עצה נבערה שילך וישב אצל הגוי השותה עשן, וייהנה מריח העשן היוצא מפי הגוי, וכן עשה, ונתיישבה דעתו בזה.
נמשך מזה שהיה לו לראובן אהוב, והרגיש בראובן שהיה לו הנאה מריח העשן. והגוי מעצמו אמר לראובן ביום שבת קודש שיפתח ראובן את פיו ויקבל העשן תוך פיו הרבה, כי ימלא את פיהו עשן ויוציאנו ראובן אחר כך לאט לאט, וכן היה עושה בכל יום שבת קודש.
ונמשך עוד מזה, שכשהיה הגוי רואה את ראובן בא אליו ביום שבת, טרם יקרב אליו היה משתדל להדליק כלי העשן לעשות נחת רוח לראובן, ובא ויושב בצידו ועושה כנזכר לעיל, ואף על פי שלא היה בדעתו של הגוי לשתות עשן, מכל מקום היה שותה בשביל כבוד ראובן אהובו. ונשאלתי אם יש איסור בדבר אם לאו? ...
ובוודאי שאיסור גדול עשה, שחילל את יום שבת, וצריך לקבל סיגופים, וישוב אל ה' וירחמהו, ובפרט שגם חילל ה' בין הגויים במעשהו הרע, שהיה מקבל העשן תוך פיו, כי אז ימלא פיהם שחוק על תורתנו הקדושה, ועוון חילול ה' גדול הוא.
אדמת קדש, חלק א', אורח חיים סימן ד; דף ד' עמ' א- דף ה' עמ' א', דפוס בנימין משה רושי, קושטא, תק"ב (1742)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' תמה איך יאיר מאור השכל, לחכם הטמון בחדר לפנים מחדר.
מה נעשה להדור שאינו עולה יפה?! - ואשר בשם חכם יכונה משים ימים כלילות בגיא צלמוות, צפוני טמוני בחדר לפנים מחדר, כנר בצהריים, ואין האור ניכר.
ולאיש אשר אלה לו, איך יאיר לו מאור השכל?!
ובפרט לאיש כמוני בער, שלא ידע דיבור של רבנן. מכל מקום אמירה נעימה אביא: לא הביישן למד, וללמוד תורה אני צריך, על כן שמתי פני כחלמיש, וה' יעזור לי.
אדמת קדש, אורח חיים, סימן ד', דף ה' עמ' א', דפוס בנימין משה רושי, קושטא, תק"ב (1742)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מחדש ההסכמה שרווקים לא ילך לליל לימוד בלא אביהם.
גם אנחנו מחדשים ההסכמה הקדומה בכל תוקף: ששום בחור שלא נשא אישה, לא יורשה ללכת לשום וילאד"ה - רוצה לומר: ליל לימוד, בעולם, ואפילו חג השבועות וליל הושענא רבה.
כל זה הסכמנו בכל תוקף ההסכמות, ולראיה אמת והצדק - חתמנו שמנו פה עיר הקודש ירושלים תיבנה ותיכונן, היום - ה' לחודש אייר, בסימן 'וכפר על מקדש הקדש' מ"ש התק"ט - והיה זה שלום.
רוצה לומר: שהבחורים יכולים לצאת לוילאד"ה עם אביו, שלא תזוז ידו מתוך יד בנו.
ומי שאין לו אב ויש לו אח גדול במקום אב, הוא יוכל ללכת עם אחיו הגדול דווקא, ולא תזוז ידו מתוך יד אחיו כלל, והיה זה שלום.
ספר התקנות ומנהגי ירושלים, תקנה נ"ג, דף מ"א עמ' א'-ב', דפוס יואל משה סאלאמאן, ירושלים, תרמ"ג (1883)