חכם רחמים אליהו חזן


מקצת שבחו

חכם רחמים אליהו חזן נולד לאמו ריינה, ולאביו חכם רפאל יוסף חזן, בעיר איזמיר שבטורקיה. 
עיקר ידיעתו בתורה מ אביו, ומחכמי עירו חכם נסים חיים שלום מרגונאטו, וחכם רפאל יצחק מאייו. 
כאשר גדל בתורה ובהלכה, נהג אביו להעביר אליו שאלות בענייני השעה, שלא מצא זמן לענות בהם בעצמו. 
חכם רחמים אליהו חזן נשא לאישה את בתו של חכם רבי שלמה הלוי. לאחר נישואיו, ובעקבות דוחק השעה, יצא חכם רחמים אליהו חזן לעסוק במשא ומתן ולפרנס ביתו, מכיוון שסירב להתפרנס מן הצדקה. 
חכם רחמים אליהו חזן סייע לאביו בעריכת כתביו ובהוצאתם לאור, ואף תרם חלקו בהוצאות ההדפסה. 
בשנת תקע"ג (1813), כאשר עלה אביו חכם רפאל יוסף חזן לארץ הקודש, היה חכם רחמים אליהו חזן השתדך בצרכי הקהילה ומשפחתו הענפה.
חכם רחמים אליהו חזן נלקח לבית עולמו ביום כ"ט שבט, שנת ת"ר (1840), ונטמן באיזמיר. 
חכם רחמים אליהו חזן חיבר חיבורים רבים, חלקם הגדול נתפזר ואבד. אלה הם ספרי המחבר שנודעו ונשתמרו בדפוס או בכתבי יד: 'אורח משפט' - דינים על חושן משפט, 'אורח מישור' - שו"ת וחידושים שונים, 'אבן המקח' - חיבור על ספר 'מקח וממכר' לרבי האי גאון - רוב החיבור אבד, ועוד.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מרמז שכוחו עם עצם מעצמיו, אז בוודאי שגם השכינה עמו.
'כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה' - יש לדקדק, שלמה נכתב תיבת 'עוצם' חסר וא"ו?
ונראה שיובן על פי מה שידוע שהאשה נקראת עצם, כדכתיב בבראשית 'עצם מעצמי', ולכך נכתב כאן חסר - לרמוז אל האישה.
עוד נקדים במה שאמרו רז"ל על פסוק 'אשת חיל' - שחיל הוא כינוי לשכינה. גם כבר כתבנו שאם האדם הוא הדוק עם הקב"ה גם אשתו אינה מנגדתו. וזה רמז הכתוב כאן 'כוחי ועצם ידי' - דהיינו: האישה, אם היא עמדי, בידוע שהשכינה עמדי, וזהו עשה לי את החיל הזה. ודייק ותמצא קל.
או יאמר באופן אחר, שידוע מה שאמרו רז"ל: 'אישה ואיש שזכו - שכינה ביניהם'. וזה אפשר שרמז כאן הכתוב 'כוחי ועצם ידי' - דהיינו: כשזכינו אני והאישה, אזי בוודאי שהשכינה בינינו. וזהו 'עשה לי את החיל הזה' - שחיל הוא השכינה, כאמור, ודייק ומצא קל.
ארח מישור, ביאורים וחידושים על התנ"ך, עמוד רמ"א. הוצאת מכון אהבת שלום, ירושלים.
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' משורר בהקדמת ספר דרשותיו, שחפץ לו בחברון ובירושלים
לב ידרשוהו רוחי ונשמתי, כי בי חשק נפשי, לדרוש את תורת ה'. אביעה חידות, אלו דברי אגדות, בהם ובשמותיהם, 'דרושים לכל חפציהם', 'אשר תקראו אותם במועדם', מהני מילי מעלייתא.
ויהי מאז אמרתי אני אל ליבי: ומה אניח ליום זקנה, לו חפץ ה' - והראני אותו, ואת נויהו ואשלם לה' את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון. אודה ה' מאוד בפי, ויביאני אל המקום אשר בחר בו ה', על אדמת הקודש ירושלים של זהב תבנה ותכונן, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו מחזיקנא טיבותא.
ארח מישור, ביאורים וחידושים על התנ"ך, עמוד רל"ט. הוצאת מכון אהבת שלום, ירושלים.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מורה דין תלמיד חכם בלומד ועובד כשצריך לפרנסת משפחתו.
הנה תחילה וראש ראוי לברר אם מהעיקר יש לי דין תלמיד חכם - כיוון שאני כהיום הזה עומד בעסקי המשא ומתן, להביא טרף לביתי, כדי שלא אצטרך לבריות, כמאמרם זיכרונם לברכה: 'פשוט נבלה בשוק'. ואל א-לוהים הוא יודע כי כמה צער בנפשי על זה שאני עוסק בפרקמטיא, אבל מה אעשה כי הוצאה מרובה, מפני יוקר השערים, ואי אפשר לומר ונקה, ועל כיוצא בזה אמרו רז"ל: 'עשה שבתך חול', ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה' חס ושלום. ...
כל אדם שעושה תורתו קבע ומלאכתו ארעי, כגון שיש לו עיתים קבועים ללימודו, ואינו מבטלה כלל, ושאר היום כשהוא פנוי ממלאכתו שאינו צריך למזונותיו הוא חוזר על הספר ללמוד, ואינו מטייל בשווקים וברחובות אלא כדי להשתכר פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, ולא לאצור ולהרבות ממון, לזה אני קורא תלמיד חכם. והמבזהו, משלם קנס המפורש בירושלמי.
ארח מישור, יורה דעה, סימן י', עמוד ט"ו. הוצאת מכון אהבת שלום, ירושלים.
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מבחין מה הוא מנהג המבטל הלכה, ומה הוא מנהג המקיימה.
לא אמרנו 'מנהג מבטל הלכה' - כי אם בהלכה ברורה, והמנהג נתפשט היפך ההלכה. אמנם בדין שעיקרו תלוי בפילוג הרבנים - לא אמרו זאת.
וטעם הדבר היה נראה לי, משום שהיכן שיש פילוג בעיקרו של הדין, יש לומר שחכמי אותו הדור נקטו בפשוט כחד, ונשתרבב המנהג לפסוק ההלכה כאותו מאן דהוא, ואין זה 'מנהג מבטל הלכה', אלא 'מנהג מקיים הלכה'. שנקטו בפשוט לפסוק הלכה כאותו מאן דהוא.
ארח מישור, חשן משפט, סימן כ"ו- כ"ז, עמוד פ"ז. הוצאת מכון אהבת שלום, ירושלים.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שזכירה צריך שיוציא הדברים בפיו.
כל מקום שכתוב 'זכירה' - נראה לי דהיינו שצריך שיוציא הדברים בפיו. כגון יציאת מצרים וכיוצא, שכתוב בה: 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים'. ומניין אני אומר אותה? - ממה שכתוב בזכירת עמלק: 'זכור ואל תשכח' - ודרשו רז"ל: 'זכור בפה ואל תשכח בלב'.
וכן בעניין קריאת המגילה מובא לנו במגילה משכתוב באסתר: 'והימים האלה נזכרים', וכתוב שם 'כתוב זאת זכרון בספר' - הרי שזכירה צריך שיהיה בקריאה, דהיינו שיוציא הדברים בפיו.
ארח מישור, זכרונות וכללים מלוקטים, עמוד רל"ג. הוצאת מכון אהבת שלום, ירושלים.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מורה שלא לשנות הקדש לעניים סתם במקרה.
בהקדש עניים סתם במקרה, כגון ציבור שהקדישו במקרה מפני יוקר השערים, או מפני סיבה אחרת, לעניים סתם, ואינם ידועים העניים, המקרה כזה מוכח שאפילו לדבר מצווה אסור לשנות.
ארח מישור, יורה דעה, סימן ח', עמוד י"א. הוצאת מכון אהבת שלום, ירושלים.