חכם יצחק בוכ'בזה


מקצת שבחו

חכם יצחק בוכ'בזה נולד לאמו אסתר ולאביו גבריאל כמוס בחודש אדר תרי"ג (1853), בעיר גאבס שבתוניסיה.
הוא למד אצל חכם אברהם עלוש בגאבס ומאוחר יותר בישיבתו של חכם אברהם חג'אג' בעיר תוניס. מאחר והוריו היו אמידים, התאפשר לו ללמוד תורה בלי טרדות כבר מילדותו.
חכם יצחק בוכ'בזה נשא אשה, אך היא והבת שנולדה להם נפטרה. הוא נשא לאישה את אחותה - תיברה,  ונולדו להם בת אחת - אסתר, וחמישה בנים: יוסף, משה, כמוס, יהודה ומנחם.   
בשנת תרל"ד (1874), כשהיה בן 21, חכם יצחק בוכ'בזה כבר הוציא לאור שלושה ספרים.
חכם יצחק בוכ'בזה התפרנס ממסחר, אך בעקבות פשיטת רגל, הקדיש את זמנו אך ורק ללימוד תורה. הוא הוסיף לחבר חיבורים ולהוציאם לאור, וכן שימש כמלמד, שוחט ובודק, דרשן וחזן בגאבס.
בשנת תרס"ה (1905) החל לשמש בתור דיין בעיר מוקנין.
בשנת תרע"א (1911) ביקר בארץ ישראל.
בשנת תרפ"א (1921) חזר לשמש ברבנות בעיר גאבס.
בשנת תרפ"ו (1926) בחר בו ועד הקהילה בטריפולי להיות הרב הראשי של לוב. באותה תקופה היתה לוב תחת שלטון איטלקי. בשנת תרפ"ט (1929) ביקר מלך איטליה בלוב. חכם יצחק בוכ'בזה היה ממארגני קבלת הפנים למלך איטליה, ועמד בראש הקהל בתפילה לשלום המלך. בהמשך ביקר באיטליה, בעיר רומא. סביב ביקורו בעיר רומא נוצרה מסורת לפיה ראה את כלי המקדש בוותיקן.
חכם יצחק בוכ'בזה שימש ברבנות טריפולי עד פטירתו ביום כ"א שבט תר"צ (1930). הוא נקבר בטריפולי.
חכם יצחק בוכ'בזה כתב ספרים רבים בתוכם: 'לב ימים' - על כללי הש"ס, 'גנזי ברכה' - על ספר הזוהר, 'לב המלך' - על מגילת אסתר, 'טובת תוכחת' - על ספר משלי, 'ברית יצחק' - על מסכת מכות, 'קרבן אבי לחם' - על התורה, 'מבצר יצחק' - על הש"ס, 'לחם לפי הטף' ואת הפירושים לתהלים - 'ברכה ותהילה' ו'חי יודך'. שאלות ותשובות שלו כונסו בספר 'בית הלחמי'.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שנתינת הצדקה היא מכוח האחדות והאהבה.
נתינת הצדקה היא מכוח האחדות והאהבה, אשר יאהבו איש את רעהו כנפש, שאם לא כן, איש אשר יתן לו הא-לוהים עושר ונכסים, מדוע יתננו חלקו, לאיש אשר לא עמל בו, אם לא שהוא חלק מחברו עצם מעצמו ובשר מבשרו? - וזה דבר שהשכל מחייבו ואינו צריך ראיה.
לחם לפי הטף, מערכת צד"י, עמ' צר"ח, הוצאת מצליח דרכי, ירושלים, תשנ"ח (1998)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שאין ישראל נגאלים, אלא אם כן יהיו באחדות גמורה.
'בשלום יחדו אשכבה ואישן, כי אתה ה' לבדד לבטח תושיבני' - מה שפתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד? - במה שנודע שאין ישראל נגאלים, אלא אם כן יעשו שלום ביניהם ויהיו באחדות גמורה.
שהרי כל עיקר הגלות המר הוא בעוון שנאת חינם, ואיך אפשר שיגאלו כל עוד שמכשלה הזאת תחת ידם, וכמו שהאריכו בזה בעלי המוסר. וזה טעם: 'בשלום יחדו' - שנהיה זה עם זה 'בשלום יחדו' - באחדות גמור, עד שנהיה חשובים כגוף אחד, וזהו שסיים: 'אשכבה ואישן' - כלשון יחיד. והטעם כי על ידי זה אתה ה' לבדד לבטח תושיבני, שתביא לנו מלך המשיח וישכון ישראל בטח בדד.
ברכה ותהילה, דף ט"ז עמ' א', הוצאת חי חדאד, ג'רבה, תש"י (1950)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד לנגח בפלפולו וללמוד פשטי התורה ולחזור עליהם תמיד.
'לעולם יהא אדם כשור לעול, וכחמור למשאוי' - לומדי תורה יתחלקו לשני סוגים: הסוג האחד - עוסקים בפשטי התורה, להבינם באר היטב - ואלו נקראים חמורים. והסוג השני - לומדים בפלפול ההלכה, ושקלו וטרו בקושיות ותירוצים, לברר וללבן ההלכה - ואלו נקראים שוורים, שמנגחים זה לזה. וכן הם מנגחים זה לזה בהלכה, וכמו שאמרו זיכרונם לברכה בפרק ט' של ברכות דף נ"ו עמ' ב': 'נגחו שור בחלום - יהיו לו בנים שמנגחים בתורה'.
וזה אומרם זיכרונם לברכה בפרק ראשון של מסכת עבודה זרה דף ה' עמ' ב' והוא מתנא דבי אליהו רבה פרק ב': 'לעולם יהא אדם כשור לעול, וכחמור למשאוי' - דהיינו: שצריך להתעסק בשניהם כשור לנגח בפלפולו כדי שיצא העניין מלובן ומבורר, וכחמור ללמוד פשטי התורה ולחזור עליהם תמיד.
לחם לפי הטף, מערכת תא"ו, עמ' שפ"א, הוצאת מצליח דרכי, ירושלים, תשנ"ח (1998)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שתשב היהודית עם הגויה, תניח היהודית הקדרה.
שאלה נשאלתי אני הצעיר מאישה אחת ענייה, אשר נתנה לגויה שני קבים חיטים בכלי חדש שלה נחושת (קזדרייא) כדי לעשותם גריסים, הנקרא בערבי בורגל, דהיינו לשלוק החיטים עד שמגיעין למאכל בן דרוסאי (=בישול חלקי) ואחר-כך מייבשים אותם, ואין נאכלים אלא על-ידי בישול אחר העיקרי בעת האכילה, שהוא על-ידי ישראל, ולכן אחרי שהשיבה לה הגויה החיטים יבשים, הכה אותה ליבה, ונפשה לשאול הגיעה אם השילוק של הגויה נקרא בישול ואסורים, או מותרים לאוכלם כיוון שאין נאכלים כי אם על ידי בישול העיקרי של האכילה אשר הוא על-ידי ישראל. ...
אמנם יש לדעת אם היהודית יושבת עם הגויה בעת שליקת החיטים או לא. שאם אינה יושבת אצלה, איך לא תחוש לכתחילה לשמא תערב עמהם דבר איסור. ואם היא יושבת אצלה, למה לא תניח היהודית הקדרה על האש הראויה לבשל, ובזה יהיו מותרים אפילו בבישול גמור, כמבואר בסימן קי"ג ס"ז, כי על כן יזכיר את הנשים העבריות לעשות ככה, ויאכלו וישבעו בלי שום פקפוק.
בית הלחמי, סימן ו', עמ' י"א-ט"ז, חמו"ל (אין שם הוצאה לאור), ירושלים, תשל"ה (1975)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד טעם הקמת מצבה שהיא ברית והתחייבות בין המת לחיים.
טעם הקמת מצבה על הקבר, יען דרך בני אדם, כששניים כורתים ברת זה עם זה - מקימים מצבה ביניהם לאות ברית, כמצבה אשר הקימו יעקב ולבן על כריתת ברית ביניהם, כמו שאמר הכתוב: 'ויאמר לבן ליעקב הנה הגל הזה, והנה המצבה אשר יריתי ביני ובינך. עד הגל הזה, ועדה המצבה אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה, ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה'.
ועל דרך זה מקימים מצבה על קבר המת, לאות בין המת ובין קרוביו על ההתחייבות שביניהם, שהקרובים מחויבים לעשות לימוד וצדקות לעילוי נשמת המת, כי על ידי מעשיהם הטובים גורמים תמיד עילוי לנשמת המת ממדרגה למדרגה, ועל התחייבות המת להעתיר תמיד על קרוביו לפני ה' ולבקש מלפניו עליהם.
לחם לפי הטף, מערכת קו"ף, עמ' שי"ז, הוצאת מצליח דרכי, ירושלים, תשנ"ח (1998)