חכם יוסף בן נאים


מקצת שבחו

חכם יוסף בן נאים, נולד בפאס במרוקו, בשנת תרמ"ב (1882), ונפטר בט"ז בשבט תשכ"א (1951). 
למד לפני רבי יוסף הכהן, ולאחר מכן בישיבת הרה"ג רבי חיים כהן. בגיל שש עשרה נשא לאישה את מרת פריחה אסולין. בגיל שמונה עשרה נפגע בחומרה רבה ממגפת הקדחת, שהפילה חללים רבים בעיר, ובחסדי ה' ניצל והתאושש ממנה. בעקבות התקוממויות נגד המלך, הוחמר מצבם הביטחוני של היהודים, ומעשי השוד והפרעות ביהודים נעשו שכיחים. בל' ניסן תרע"ב (1912), עת נפרצו שערי המלאח, ניצל ממעשי הפרעות והשוד, שהגיעו עד ביתו. לרגל הצלתו חיבר שיר שהודפס בחיבורו 'נפלאותיך אשיחה'
חכם יוסף התפרנס מיגיע כפיו כסופר, וכשו"ב, ואף כיהן כראש השוחטים בפאס. חכם יוסף שימש כשליח ציבור וכמרביץ תורה ברבים בבית הכנסת של התושבים (כינוי ליהודים, שישבו במרוקו לפני בוא המגורשים מספרד), ולאחר מכן גם בבית הכנסת של קהל דבדו. במהלך חייו כתב כארבעים חיבורים ובכללם ספרי השו"ת 'צאן יוסף' ו'כל חדש', ליקוטי הדינים 'יבין לאחריתו', הדרושים 'תאמרו ליוסף', וחידושי התורה 'נמכר יוסף', קונטרסי השירים 'נפלאותיך אשיחה', ומפעל חייו - הנצחת תולדות רבני המערב וקורותיהם בספרים 'מלכי רבנן' כבוד המלכים', 'רב טובך יביעו' ו'מעשה צדיקים'.
מתוך הקדמת הרב משה עמאר להגדה "מגיד לאדם".
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' משיב בדין כוהנים, העוברים בדרך חדשה, שהייתה מקודם בית החיים, ולא פינו אותה כראוי:
תנו רבנן מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר 'ויהיו בני ישראל במדבר' ולהלן הוא אומר 'אבינו מת במדבר', מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד - דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא - עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין: אם כדבריך - התורה כיסתו ואתה מגלה, ואם לאו - אתה מוציא לעז על אותו צדיק ... (מסכת שבת דף צו ע"ב): עיין שם.
מדברי רבי יהודה בן בתירא, שאמר לרבי עקיבא, שהיה אדם גדול, ואמר לו - אתה עתיד ליתן את הדין או על שגילהו או על שחייבו, יש ללמוד שכול מה שיכול אדם ללמד זכות על ישראל, ולא לקרותם עבריינים חס ושלום, הרי זה משובח.
שארית הצאן, חלק א', סימן י"ד, דף ל"ג, אורות יהדות המגרב, לוד, תשס"ה.
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מפרש הצמדות הכתובים 'בצאת ישראל' ו'מושיבי עקרת הבית':
אמר רבי נתן - יפה כוח הנשים מכוח האנשים. ...שאנשים אמרו 'ניתנה ראש ונשובה מצרימה', שסברתם היא שעדיין לא השלימו הקץ, ואומרים נשוב מצרימה להשלים המניין, לפרוע שטר השעבוד המוטל עליהם מאבותינו אברהם עליו השלום. ונשים אומרות 'תנו לנו אחוזה בתוך אחי אבינו' כוונתם שלא לשוב עוד מצרימה, שהקץ כבר נשלם על ידם, שעל ידם נתרבו הבנים כאמור, וריבוי הבנים השלים השעבוד, ונשלם המניין ויצאו לחרות בדינא ובדיינא.
מגיד לאברהם: פירוש להגדה, אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ"ו, ע"מ 146.
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' נותן טעם למנהג שמורחים מיין ההבדלה על ראש עצם השדרה:
והטעם שעצם זה אינו נהנה ממאכל אדם, רק ממאכל ליל מוצאי שבת קודש דווקא.
וזאת אגיד כי אור עיני בתי הגדולה הנשואה בעיר מקנאס, ואמרה לי, שבבית חמיה אינם מושחים עצם זה כלל, וכשעשתה היא כזאת, זר עליהם המעשה, הבינה מבין ריסי עיניהם.
לכן אמרתי ארשום ואתן בידה מקור הדברים, להראות להם שאינה מנשים הריקות ופוחזות שעושים מעשה טיפשות, במחילה מכבודם.
שארית הצאן, חלק ב', סימן ר"ב, דף קכ"ה, אורות יהדות המגרב, לוד, תשס"ה.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מפרש אמירת 'הא לחמא עניא', שאנו צריכים לעני:
שבתחילה מזכיר הצרה שהיו בה במצרים, שאכלו לחם עוני, ותכף קרי בחיל למי שהוא בחוסר ובכפן שיבוא ויאכל. מה כוונתו?! - שהנותן, בעין יפה הוא נותן. אם היה איזה מאכל של תענוג, יזמין לאנשים עניים שיאכלו איתו, אבל על לחם כזה לא יזמין לעניים. ...
וחזר ואמר 'כל דצריך' וכו' - כוונת המגיד לומר לנו שאנחנו צריכים לעשות תיקון לצאת לחירות מהשעבוד הזה, והוא שידוע שאין ירושלים נפדית אלא בצדקה, כמו שאמר הכתוב ציון במשפט תיפדה, ולזה אמר כל דצריך ועל ידי נתינת הצדקה, השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל.
מגיד לאברהם: פירוש להגדה, אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ"ו, ע"מ 78.
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מדבר בשבח לימוד דרכי רבותינו הראשונים שוכני ארץ מרוקו:
כמה נכספה וכלתה רוחי לדעת זיכרון הראשונים אשר מן הארץ חדלו, והנם בארצות החיים, ואזין עד תכונותיהם, לידע מהותם, ומקומם איה, ובשומעי איזה נואם מביע ומטיף אמרים לשומעיו, חוקר קדמוניות, אזי נמס לבבי והיה למים, ונפשי אויתה לשמוע נטפי מיליו, מאורות וקורות הזמן החולף מיני אז, ותולדות הראשונים, אבות ובנים, חכמי המערב, אשר היו מכוסים בערפל, והתחבאו תחת צעף עננה, מסך מבדיל בינינו, ואין אתנו יודע זמנם ומקומם, ואת עצמי הייתי מונע מבוא בגשר צר כזה, וליכנס ביער שאין בו תחומין.
מלכי רבנן, הקדמת המחבר, דף א, דפוס המערב, ירושלים, תרצ"א.