חכם יוסף משאש


מקצת שבחו

חכם יוסף משאש נולד בשנת תרנ"ב (1892) לאמו שמחה ולאביו חכם חיים משאש, בעיר מכנאס שבמרוקו. בנעוריו למד בישיבת 'עץ חיים' בעיר מכנאס בראשותו של חכם חיים בירדוגו. 
בשנת תרס"ח (1908) נשא לאישה את מרת שמחה הכהן. בשנת תרפ"ב (1922), לאחר 14 שנים, בהן לא זכו בילדים, נשא עליה את מרת רחל לכרייף.
בשנת תרפ"ד (1924), בהיותו בגיל 31, נבחר לכהן כרבה הראשי של העיר תלמסאן שבאלג'יר. 
בשנת תש"א (1941) לאחר פטירת חכם משה טולידאנו, חזר לעיר מכנאס לשמש בה כדיין. עם חזרתו, חכם יוסף משאש זכה לשאת חן בעיני מלך מרוקו, וקיבל ממנו אות כבוד. 
חכם יוסף משאש היה צייר בחסד, ושערי ספריו מעוטרים בציוריו. לשונו כעט סופר מהיר, ובין חיבוריו פזורים שירים רבים, שנכתבו על ידו בחרוזים ובשפה מליצית ונאה.  
בשנת תשכ"ד (1964) עלה לארץ ישראל והתיישב בעיר חיפה. בשנת תשכ"ח (1968) נבחר לכהן כרבה הספרדי של העיר חיפה. בישראל חכם יוסף משאש המשיך בדרכו לגמול חסדים עם הבריות - הרבה לבקר בבתי חולים, והיה למשענת לפצועי מלחמות ישראל. הורים שכולים מצאו בו נחמה ועידוד. חכם יוסף משאש, אף התמיד בביקוריו בבתי הסוהר והיה מעורר בלב האסירים חרטה על מעשיהם.
חכם יוסף משאש חיבר 48 ספרים, ביניהם: 'אוצר המכתבים': ג' חלקים - אלפי מכתבים בנושאים רבים, 'נר מצווה' - על חג החנוכה ומנהגיו, 'נחלת אבות': ו' חלקים - מוסר על פרקי אבות, שו"ת 'מים חיים': ב' חלקים. 
חכם יוסף משאש נלקח לבית עולמו ביום ב' בשבט תשל"ד (1974), ומנוחתו כבוד בבית העלמין בחיפה.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מורה לתת מלחמו לשאינו מברך, שיש מצווה בהכנסת אורחים.
נשאל כבודו מחברו, שהוא אדם דתי, ויש לו חברים חילוניים מנומסים, והם מתארחים אצלו, ומאכילם על שולחנו בשר ויין ומושיט להם הכל, האם אין בזה אסור שנותן מלחמו למי שאינו מברך?
מרן זכרונו לברכה ...לא כתב דבר זה בלשון אסור, אלא בלשון אזהרה, שהיינו רק חומרא. ...שמאחר שעושה מצות צדקה, אינו עובר על 'לפני עיוור', ויברך או לא יברך - יתן לו. ...
שכל הזמנת אורחים, יש איזה סיבה שיש בה מצווה; או משום הכנסת אורחים, או אהבת רעים, או גמול טובה, או שלום משפחה, או למען לא ישיגוהו, או להשיג ממנו טובה, או באו לביתו בלי הזמנה שקשה מאוד לשלחם ריקם, וגם עוון גדול לזלזל בכבודם. ...
ואם כן מאחר שבכל אופן יש צד מצווה קטנה או גדולה, וקשה מאוד לביישו, וקשה מאוד להוכיח, ולא כל אדם יודע להוכיח, ובכן יפה השתיקה, וגדול השלום, ויקבל כל אדם בסבר פנים יפות, ויתן לפניהם ויאכלו וישתו לבריאות, והמקום ברוך הוא יקבע לו שכר.
אוצר המכתבים, חלק ג', מכתב אלף תתט"ו, עמ' קפ"ב. הוצאת אוצרות המגרב, מכון בני יששכר, ירושלים. תשנ"ח (1998)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מורה שיש חיוב ללוות מת גוי, אף לפחותים שבהם.
עוד שאל כבודו, אם מותר ללוות מת גוי. ידידי! דבר זה חיובא הוא, משום דרכי שלום אפילו להפחותים שבהם, וכל שכן אם הוא מחסידיהם, שיש להם חלק לעולם הבא.
אוצר המכתבים חלק א', מכתב ר"מ, עמ' ק"ח. הוצאת אוצרות המגרב, מכון בני יששכר, ירושלים. תשנ"ח (1998)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שיהיה בכל ביתו של ישראל, דבר מה רווחה לעני.
'יהי ביתך פתוח לרווחה' - למצוא בו רווחה כל איש מצרתו: רעב ימצא בו אוכל, עני ימצא בו צדקה, דחוק ימצא בו הלוואה, חולה ימצא בו רפואה, וכן כל כיוצא בזה. ולא עד שיהיו כולם בבת אחת, רק אף באחת מהנה, הכל כפי השג יד. העיקר הוא שיהיה ביתו של ישראל יש בו דבר מה רווחה לעני. ...
בעיר דרוקרת היתה אישה עניה קמה בכל יום בהשכמה, ומחממת התנור ומשאלת מים חמין או גחלים לשכנותיה, ופעם אחת היתה דלקה בעיר וניצולה היא ושכנותיה בזכות מצווה זו. הרי שאף שהם עניים, היה ביתם פתוח לרווחה לאחרים כאשר השיגה ידם.
נחלת אבות חלק א', עמ' ריג- ריד. נדפס בדפוס המערב לאחים יצחק ואליהו אביקסיס. ירושלים, תשל"ו (1976)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מספר על ההתעוררות לעלייה, ומה שגדר בעדם מלעלות.
ומאותו היום חזר אותו הזיק הקדוש ונעשה בליבי לשלהבת גדולה, והתחלתי לעורר הציבור לעלייה. ואך לא הועילו דבריי כלום, כי יהודי אלג'יריין, ליבם היה אטום חתום סתום משמוע דבר זה, מרוב השלווה והשקט וכל טוב שהיו חיים בו. ובפרט מחסרון ידיעתם השפה העברית המדוברת בארץ. ...
קבלתי מברק ממרוקו ...ותכף נסעתי ומצאתי שם, התעוררות גדולה לעלייה, וגם הרבה ידיעות ממצב הארץ. ואמנם הרבה תיירים עלו והביאו דיבת הארץ, מחסרון הגשמיות והרוחניות, לכן רפו ידינו, ועוד פרנסתנו המצויה בריווח גדול, והשקט והשלווה, והשבע הגדול, שבו היינו חיים, הוסיפו לגדור בעדנו מלעלות אל הארץ. ואמנם העלייה לא פסקה, רק הלכה לאט לאט, והלכה וגדלה בשנת התש"ז.
אוצר המכתבים, חלק א', הקדמת המחבר, עמ' 17-18, הוצאת אוצרות המגרב, מכון בני יששכר, ירושלים. תשנ"ח (1998)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' נותן טעם למנהג, שמלווים ספרי התורה לגניזה בשירים ופיוטים.
מה שנהגו מימים ימימה בחודש סיוון, לעשות גניזה לספר תורה וספרי דפוס, שבלו, וללוותם מהעיר עד בית החיים למקום קבורתם בשירים ופיוטים, אם יש סמך למנהג הזה. ...
מה שנוהגים ללוותם בשירים ופיוטים דבר זה לא ראיתי כתוב על ספר, אך ורק בארץ מולדתי, עיר ואם בישראל, מקנאס, יגן עליה א-לוהים, נהגו כן ללוותם ולקברם בקול המון משוררים ופייטנים. ושמעתי שכן נהגו בכמה מערי המערב, וגם פה תלמסאן נהגו לעשות ביום הגניזה סעודה קטנה. ...
כי סיבת בילוי הספרים היא מפני רוב הלימוד שלמדנו בהם, ולכן עושים שמחה ושירה על רוב לימוד התורה, שעכשיו אנו רואים כמה ספרים ודפים בלויים, נודע הדבר שיש לימוד תורה הרבה בעיר.
שו"ת מים חיים חלק א', חלק אורח חיים, עמ' ס'- ס"א. הוצאת אוצרות המגרב, מכון בני יששכר, ירושלים. תש"ס (2000)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מפרש עוני של תלמיד חכם גורם לבניו, שלא יהיו תלמידי חכמים.
'מפני מה אין מצויים תלמידי חכמים לצאת מבניהם תלמידי חכמים, מפני שאין מברכין בתורה תחילה' - ראיתי באיזה מפרש שפירש כי רוב התלמידי חכמים הם עניים, וכשמברכים את בניהם, הם מקדימים לברכם - בעושר, שלא יהיו עניים כמותם, ולבסוף הם מברכים אותם בתורה, שמזה נראה שהתורה אינה חשובה אצלם, ולכן אין זוכים בניהם לתורה, ונכון לדעתי.
אוצר המכתבים א', מכתב שנ"ג, עמ' קפ"ד. הוצאת אוצרות המגרב, מכון בני יששכר, ירושלים. תשנ"ח (1998)