חכם אליהו בכור חזן


מקצת שבחו

חכם אליהו בכור חזן נולד לאמו ולאביו ר' יוסף, בשנת תר"ח (1848) באיזמיר בטורקיה. בנעוריו עלה לארץ ישראל, ללמוד תורה מפי סבו, חכם חיים דוד. בארץ ישראל נשא לאישה את מרת דינה ברדאקי.
בשנת תרכ"ו (1866), והוא בן 18, נתמנה לסופר ומזכיר בית הדין הספרדי בירושלים. בשנת תרכ"ט (1869)  התמנה לכהן כחבר בית דינו של חכם אברהם אשכנזי יחד עם חכם רחמים יוסף פרנקו. בתום אותה השנה התמנה לאב בית דין בירושלים. 
בשנת תר"ל (1870), בעקבות הרעב בירושלים, יצא חכם אליהו בכור חזן לארצות אירופה כשליח דרבנן, שם נפגש עם סר משה מונטיפיורי, הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד ומנהיגי קהילת יהדות איטליה. בשנת תרל"ב  (1872) יצא לשליחות נוספת לצפון אפריקה, במהלך שהותו במרוקו התוודע לפיוטו של רבי דוד חסין - 'אוחיל יום יום אשתאה' על העיר טבריה, וחיבר שיר געגועים לעיר ירושלים, במבנה דומה לפיוטו של רבי דוד חסין.
בשנת תרל"ד (1874), לאחר פטירתו של חכם אברהם חיים אדאדי, כיהן כרבה הראשי של יהדות טריפולי, והיה הראשון מבין רבני לוב, אשר נשא את התואר "חכם באשי". חכם אליהו בכור חזן פעל לחיזוק החינוך בקרב כל ילדיי הקהילה, וקרא ללמד בבית הספר מקצועות חול בנוסף לשיעורי הקודש, וכן דרש כי המורים יהיו בעלי תעודות הסמכה. חכם אליהו בכור חזן תיקן תקנות, אשר חלקם מוזכרות בספרו 'תעלומות לב' כגון האיסור על הבעל לשאת אישה נוספת על אשתו, אם לא נולדו להם ילדים במשך עשר שנים.
בשנת תרמ"ח (1888) התמנה חכם אליהו בכור חזן לרבה הראשי של אלכסנדריה. בשנת תרס"ז (1907) ביקר בירושלים להשכין שלום בין הקהילות השונות בירושלים, אך חזר לכהן באלכסנדריה עד יום מותו. 
חכם אליהו בכור חזן נפטר, במוצאי שבת, כ"ב בסיון תרס"ח (1908) באלכסנדריה.
חכם אליהו בכור חזן חיבר כמה ספרים וביניהם 'זיכרון ירושלים' - מחזה שמגולל את סיפורו של שד"ר צעיר בתוניסיה המתארח אצל יהודי משכיל, המחזה דן ובוחן את עיקרי האמונה היהודית, 'תעלומות לב' - שו"ת, 'נווה שלום' - מנהגי 'נא אמון'. ועוד ספרים, שחלקם נשארו בכתב יד.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שמסור ביד מורה העדה להקל ולהחזיר הדבר לתיקונו.
הנה אמת 'שכשם שאסור להתיר את האיסור, כך אסור לאסור את המותר', ושווים הם במשקלם וערכם, בלי שום הבדל והפרש כלל. ולא עוד, אלא שהמתחסד לעשות דבר, שפטור ממנו נקרא הדיוט. ובכן, חלילה לחכמי ישראל הקדושים והטהורים לאסור לעצמם, צאן מרעיתם, דבר שהוא מותר מן הדין, או להכביד ולהכריח את קהל עדת ישראל בחומרות יתרות.
אבל דע אדוני, כי יש דברים רבים מסתעפים מתורתנו הקדושה, אשר הם תלויים בשינוי המקומות, ובהבדל האנשים, והדבר ההוא מסור ביד מורה העדה ומרביץ התורה, להקל בעת הצורך הגדול, ולהחזיר הדבר לחומרו ותיקונו, בהתבטל המסובב והמכריח.
זיכרון ירושלים, עמ' 106 דפוס אליהו בן אמזוג וחבריו, ליוורנו תרל"ד (1874)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מעורר אהבת ארץ הקודש באוזן בני עמינו בארצות החופשיות.
מדי עוברי בארצות החופשיות, ראיתי בני עליה טובים וישרים, גם התערבתי עם שונים, ההולכים בדרך לא טוב... רוח בטני הציקתני, לחבר המחברת הקטנה הזאת, לעורר את האהבה - אהבת ארץ הקודש, ולהעיר אוזן בני עמינו וראשיהם שופטיהם ומנהגיהם.
זיכרון ירושלים, הקדמה, דפוס אליהו בן אמזוג וחבריו, ליוורנו תרל"ד (1874)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' רואה תועלת לעשות דיוקן דמות אביהם - זיכרון לדור אחרון.
זכורני בהיותי צעיר לימים, בחיקו של דוד אבא, רבים שלמים הבאים לראות את ארץ הקדושה, הרבו עלי רעים ואהובים, לתת רישיון לתאר תמונתו היקרה ולא אשמע בקולם. וגם כי לעיני בשר כמונו לא נתברר איסור זה כלל, בכל זאת את כבוד אבי אבא הייתי ירא לעשות את אשר לא עשה. ...
גם כי חוששני ליוהרא, אחרי ראיתי גדולי הדורות שלפנינו, עשו מעשה בעצמם - והנה במצוירים, ורואה אני תועלת גדולה בציור היקר הזה, כי יהיה לזיכרון לדור אחרון בנים יולדו, והנה נגד עיניהם דמות דיוקן אביהם, ואולי יועיל להם ליראה את ה', כל הימים.
זיכרון ירושלים, עמ' 116 דפוס אליהו בן אמזוג וחבריו, ליוורנו תרל"ד (1874)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מורה לשנות המנהג, כשגורם שנהיה חרפה לשכנינו.
יש מקומות שנוהגים להכות באגרוף או בקרדום על ספסלי בית הכנסת כשמזכירים המן בקריאת מגילה, ובזכר עמלק בפרשת זכור. ...ואולם כבר מצינו רבים ונכבדים, שלא חששו למנהג הרע הזה, שנוהגים קלות ראש בבית הכנסת, ומבלבלים שמיעת קריאת המגילה. ...
ועוד רעה חולה, שלפעמים באים גויים וערלים לבית הכנסת, והיינו חרפה לשכנינו, בראותם המעשה הזר והרע הזה, ויש חילול ה' בדבר, וכבר בעיר ואם בישראל - אזמיר, יגן עליה א-לוהים, בטלו מנהג זה בהכרזה בבית הכנסת בכל תוקף בשם הרבנים ושבעה טובי העיר.
נווה שלום, עמ' כ"ח, דפוס יעקב בן עטר, נא אמון , תר"צ (1930)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מביא מנהגם, שיחיד קונה המצווה לזכות הרבים, בברכת הלולב.
מה שנוהגים, במקום שאין אתרוג מצוי - שכל הקהל קונים אתרוג בשותפות. המנהג פה, שהמורה צדק שולח לכל הקהילות אתרוג ולולב ומיניו, ואחד, מיחידי הקהל הקודש, קונה המצווה הזו, והוא נותן לכל היחידים לברך, והוא נקרא 'מזכה' - כי הוא מזכה את הרבים לצאת ידי חובה.
נווה שלום, עמ' כ"ו דף ב', דפוס יעקב בן עטר, נא אמון , תר"צ (1930)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מייעץ להיאסף נציג לכל דעה ועדה, לברר ולהשוות כל הדעות.
שמעתי דיבת רבים ותרגז בטני - אלה יאמרו כי מאדמת אשכנז יצאה הרעה, אלה יאמרו כי מצרפת יצאה החנופה וחירות הדעות, ואלה יאמרו כי מאינגלנד יצאה ההסתה והפירוד, ורובם יאמרו כי אשמת התלמודיים הפולונים והתוגרמים היא - על כי לא רצו לוותר אף על גדר קטן, שאין כל הצבור יכולים לעמוד בה. כל אלה שמעה אוזני ותבן לה.
יעצתי עצה - לבוא במגילת ספר, לבקש מלפניכם כי כל עדה הנפרדת בדעותיה, רבנית, תלמודית, פילוסופית, תברור מאיתה, איש חכם ונבון, דבר אשר ישימו הדברים בפיו, ונאסף כולנו יחד בחודש אדר הבא עלינו לטובה, בעיר הקרובה והגדולה לא-לוהים, תוניס המעטירה, ונשית עצות לשים קץ על החמורות והחליפות, שנפרדו בני ישראל למקומותם בארצותם, ולברר הדברים אשר אינם יכולים לעמוד בהם, לפי העת והתחלפות הזמן, ולהשוות כל הדעות והקהילות לדעת אחת, והייתה כל הארץ שפה אחת. לא יאמר עוד ספרדי, אשכנזי, מזרחי, מערבי. כי אל אחד בראנו ואב אחד לכולנו.
זיכרון ירושלים עמ' 48, דפוס אליהו בן אמזוג וחבריו, ליוורנו תרל"ד (1874)