חכם יצחק צאלח מכמל


מקצת שבחו

חכם יצחק צאלח מכמל נולד לאמו פרחה ולאביו צאלח ביום י"ג תשרי תרל"ו (1875) בבגדאד שבעיראק. 
הוא למד ב'מדרש תלמוד תורה' ובישיבת 'בית זילכה', מפי חכם דוד בן מאיר מעתוק וחכם שמעון אהרן אגסי. 
בשנת תרנ"ח (1898), בהיותו בן 23, נפטר אביו. אמו פרנסה את המשפחה כדי שבנה ימשיך ללמוד תורה.
בשנת תרס"ה (1905) חכם מכמל עלה לארץ ישראל עם כל משפחתו. המשפחה ביקרה במקומות הקדושים, והתגוררה בירושלים כמה חודשים ובשל מצבו הבריאותי של חכם יצחק צאלח, שבה המשפחה לבגדאד.
בשנת תרס"ו (1906) חכם יצחק צאלח מכמל החל לשמש כמורה לתנ"ך, תלמוד ועברית ב'מדרש תלמוד תורה'. במקביל שימש כמפקח על ההוראה. בשנת תרע"ט (1919) החל להכשיר מורים בכיתה מיוחדת ב'מדרש תלמוד תורה'. בשנת תרפ"ו (1926) שימש גם כמורה בכיתת ערב לשיעורי עברית, דקדוק ותולדות עם ישראל. בשנת תש"ב (1942) התנדב ללמד מורים, שהתנדבו ללמד בבתי הספר של הקהילה יהדות ועברית בשעות אחר הצהריים. בנוסף לעבודתו בבית הספר לימד חכם יצחק צאלח מכמל גמרא בבתי כנסת.
בשנת תש"י (1950) חכם יצחק צאלח מכמל עלה לארץ יחד עם כל משפחתו במסגרת עליית יהודי עיראק. תנאי המגורים הגרועים במעברה הרעו את בריאותו, והוא נפטר עוד במעברה.
חכם יצחק צאלח מכמל נפטר בערב שבת, ד' סיוון תשי"א (1951). הוא נקבר בהר המנוחות בירושלים. עם היוודע דבר פטירתו, הספידו אותו יהודים, עולי עיראק, במקומות שונים בארץ.
חכם יצחק צאלח מכמל חיבר את הספרים 'דבר בעתו' - דרושים למועדים שונים, 'נתיבות יצחק' - חכמת העיבור ולוח השנה, ספרונים נוספים על הנושא, וכן פרסם רפואות, קמעות וסגולות, דברי מוסר וספרי דקדוק.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד יסוד בתשובה לדבר עם אחיו, למשכם על דרך הישר.
'פיך שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה. תשב באחיך תדבר, בבן אמך תיתן דופי. אלה עשית והחרשתי.' - 'פיך שלחת' - היינו אם היית מסית ומדיח לבני אדם בשפתיך, 'תשב' - רוצה לומר: בעת שאתה שב בתשובה צריך אתה 'באחיך תדבר', היינו שתדבר עמו ותמשכנו על דרך הישר. 'בבן אמך תיתן דופי' - רצה לומר: כמו ששיבחת את העבירה לפניו, כך עתה תיתן דופי במעשיו ותאמר כמה הוא מגונה בעל העבירות. אם את אלה תעשה יתכפר לך, וזה שאמר: 'אלה עשית והחרשתי'.
ספר דבר בעתו, דרוש ג' לראש השנה, עמ' 72, הוצאת המכון לחקר יהדות בבל, אור יהודה, תשס"א (2001)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד הצדקה הראשית לתת לגוף ולנפש בבית התלמוד תורה.
והנה הצדקה הראשית העומדת כנגד כולם היא בית התלמוד תורה, לאשר היא כוללת את הגוף והנפש גם יחד. היא תשים עיניה על ילדי העניים העזובים, תאלפם בינה ומדעים, ולכן עליה אטיף מילתי, ובייחוד לאשר עשו חיל מאד מנהלי הבית הגדול הזה ומעשה ידיהם להתפאר.
הבית הזה היה מאז ומשנים קדמוניות, ועל אשר ברבות הימים וירב מספר הילדים, על כן שתו עצות לכונן אותו בבניין רחב ידיים לפי צרכי הזמן לשמחת לבב כל רואיו, בו מאכל ומשתה גם מלבוש לילדים העניים. יתעורר רגש הרחמים והחמלה בליבות כל מפלגות בני עמינו הרחוקים והקרובים, וירבו ויוסיפו להביא את מסת נדבת ידם לתועלת המקום הזה לגדל ולחנך את הילדים על ברכי הדת והתושיה להיות אנשי חן ושכל טוב בעיני א-להים ואדם.
ספר דבר בעתו, דרוש לחילוק מתנות לילדים שנתעלו בלימודם, עמ' 309, הוצאת המכון לחקר יהדות בבל, אור יהודה, תשס"א (2001)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שלא ירפה ממלאכתו לפרנסה, שזה גם כן נחשב קדושה.
ואל יאמר אדם: אין לי עוד מעתה לעסוק במשא ומתן, ולא בשום מלאכה, כי אם אשים כל מעשיי, דיבורי ומחשבתי בתורה, למען אוציא את כל חלקי נשמתי על דבר קדושה.
לא כן הוא, כי אי אפשר זה בלא זה. אם אין קמח אין תורה, וכלל הוא ביד האדם, בכל דרכיך דעהו, וזה גם כן נחשב לצורך קדושה, ולא תרפה ממלאכתו המוטלת עליו לפרנס את עצמו ובני ביתו.
כמו שנאמר בגמרא: 'שלושה צריכים חיזוק - תורה, תפילה ודרך ארץ' - שגם העסק צריך האדם לשים עין שכלו והשגחתו עליו ולא ילך בעצלתיים, יכתוב כל דבר קטון וגדול בפנקס, לא ירבה בסחורה ממין אחד, לא ירבה למכור בהקפה ולא יעסוק בכל הקרן, ימהר למכור וימתין מלקנות.
ספר דבר בעתו - דרוש ג' להספד על הרב יעקב צאלח מנצור ז"ל, עמ' 244, הוצאת המכון לחקר יהדות בבל, אור יהודה, תשס"א (2001)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' משורר לישע עמך כי עת לחננה.
אנא ה' הושיעה נא, וצא נא לישע עמך כי עת לחננה, והחזר העטרה ליושנה, ומשיח בן דוד יבוא ברינה, לקבץ נדחי ישראל מכל עבר פינה, וקיים בנו מקרא שכתוב: שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להיגלות'.
ספר דבר בעתו, דרוש ג' להלבשה, עמ' 306, הוצאת המכון לחקר יהדות בבל, אור יהודה, תשס"א (2001)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שיזכה את בנו לקדש נפשו להיות נחשב בין האנשים.
'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו' - הדברים האלה הם נוקבים ויורדים בלב כל מבין, שבפירוש אומר לנו ה': אהבתי את אברהם על אשר לימד את בניו ואת ביתו דרך ה'. ולמה כתב לנו זאת בתורה, אם לא למען נלמוד ממנו לעשות כמעשהו.
ממה נפשך? - אם האב הוא למדן, אם כן יודע ערך התורה, ולמה לא יאהוב לקדש את נפש בנו גם כן ולהוציאו כמוהו?! ואם הוא עם הארץ ועלוב וגרוע מטוב הרוחני, למה לא יזכה את בנו להיות נחשב בין האנשים, ולמה יאבדו בידיים?!
ספר דבר בעתו, הנה מתלאה, עמ' 320, הוצאת המכון לחקר יהדות בבל, אור יהודה, תשס"א (2001)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לחלק בגדים להלבשת הילדים בחודש טבת, לשון טובות.
ולכך נהגו באיזמיר יגן עליה א-להים לחלק בגדים להלבשת התינוקות בחודש טבת ולא קודם, לפי שהוא עילוי גדול לאברהם אבינו בעולם הבא, שבניו מקיימים מצוותיו, ושייך זה העניין לעשותו בחודש טבת, שבו היתה פטירתו של אברהם אבינו, עליו השלום, כמו שכתוב בילקוט.
וגם טבת לשון טובות הוא, שהנדיב הנותן הוא טוב לב, והיועצו הוא גם כן ליבו טוב, והמקבל המתנה גם כן הרי נהייתה לו טובה (ולנו נתחלקה הבגדים בשנה זו בראש חודש גם הוא טוב ומבורך) וביום טובה היה בטוב.
ספר דבר בעתו, דרוש ב' להלבשה, עמ' 301, הוצאת המכון לחקר יהדות בבל, אור יהודה, תשס"א (2001)