חכם שלום משאש


מקצת שבחו

חכם שלום משאש, לימים רבה הראשי של ירושלים, נולד בכ"ב בשבט תרס"ט (1909) בעיר מקנס במרוקו, לאמו רחל לבית סודרי, ולאביו הרב מימון משאש, מחבר הספר: 'אוצרות שמיים'. את שמו ירש מסבו, שכיהן כרב ודיין במקנס אף הוא, וכתב את ספר השו"ת: 'דברי שלום'. 
חכם שלום משאש החל ללמוד תורה בעודו רך בשנים, ורבו המובהק היה רבי יצחק אסבאג. 
בשנת תרפ"ח (1928), והוא בן 17, כתב את ספרו ההלכתי הראשון - ממזרח שמ"ש. בהקדמה לספר מעיד המחבר על עצמו: "כל ימי נעורי לא ידעתי כיצד נראה מטבע כסף, וכל כסף תועפות נחשב בעיני לאין - נגד חשק תאוות לימוד התורה הקדושה". לימים נשא את ג'אמילה, בתו של הרב משה אלכרייף, ולזוג נולדו שני בנים - דוד ואברהם. 
בשנת תש"ד (1944) הקים את ישיבת 'כתר תורה' במקנס, ועמד בראשה. בשנת תש"ט (1949) עבר לקזבלנקה וכיהן כדיין. בשנת תשכ"ב (1962) נבחר לכהן כראש אב בתי הדין בקזבלנקה, ולאחר מכן כיהן גם כרבה הראשי של מרוקו כולה.
ידועה במיוחד הייתה חיבתו העזה של חסן השני, מלך מרוקו, כלפי הרב. באירועים בארמון המלוכה, כשחכם שלום משאש היה מברכו, היה המלך כופף קומתו. 
בשנת תשל"ח (1978) חכם שלום משאש עלה לישראל וכיהן כרבה הראשי של ירושלים. 
בי' ניסן תשס"ג (2003), נלקח לבית עולמו, ונטמן בהר המנוחות בירושלים. 
במהלך חייו כתב חיבורים רבים ובתוכם 'מזרח שמ"ש' - הלכות איסור והיתר, 'תבואות שמ"ש' - פסקים על ארבעת חלקי השולחן ערוך, 'שמ"ש ומגן' - שאלות ותשובות בענייני דיומא, 'בית שמ"ש' - על הי"ד החזקה לרמב"ם, ו'חם השמ"ש' - דרשות על התורה.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מרמז 'שפוך חמתך' על העשיר שאכל ושבע ודשן, והעני חסר.
מן המצוות היקרות של חג הפסח הקדוש הזה, היא מצוות הצדקה שאין ראוי לאדם לעשות כל צרכיו לעצמו ובני ביתו, ולא ישגיח על העניים האומללים - וצרכי הפסח מרובים.
וכמו שראינו שחז"ל התקינו לאסוף קמחי דפסחא, וכן מתחילים בהגדה - כל דכפין ייתי וייכול.
וידוע מה שנאמר בזוהר הקדוש - שבלילי יום טוב הקב"ה מבקר את אנשי העולם, וכשרואה שהם חסרים - רוצה להחריב עולמו. ומידת הדין מקטרגת על העשיר לומר לפניו יתברך - לעשיר נתת עד שאכל ושבע ודשן, ולעני לא נתת כלום, איה רחמנותך?
וה' מצטער מזה, ורוצה לשפוך חמתו עליהם. מי גרם לו? - זה שלא נתן צדקה, ועל ידי הצדקה שנותן עושה שלום בפמליה של מעלה, ועליו נאמר: 'אז יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום'.
וחם השמ"ש, חלק ב', פרשת צו, עמ' שע"ד, הוצאת המחבר, ירושלים, תשס"ג (2003)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מורה שהאב ילמד את בנו 'שמע', ואחר ילמדוהו מדעים וחכמה.
כשתינוק יודע לדבר - אביו מלמדו 'שמע ישראל': אז היראה היא באה בראשונה, ואז גם החכמה, שבאה אחריה - גם היא מקודשת, ואף שישתלם בשאר מדעים וחכמה, עם כל זאת, היראה, שרכש בראשונה - תהיה לו למגן, שיעמוד על משמרתו.
וחם השמ"ש, חלק ב', פרשת שמיני, עמ' שפא', הוצאת המחבר, ירושלים, תשס"ג (2003)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שאפילו תלמיד חכם, אם אין בו ענווה, אינו אהוב למקום
קבעו חז"ל להתחיל ללמד לתינוקות של בית רבן - ספר ויקרא דווקא, כדי ללמדו ולהתחיל לו, בעניין הענווה - שזהו נחוץ לתורה, שאפילו יהיה חכם גדול בתורה - אם לא תהיה בו ענווה, לא יהיה אהוב למקום, ולכן עשו ב'ויקרא' - אלף זעירה, כדי שישאל התלמיד הטעם, והמורה יבאר לו הדברים הנ"ל, על עניין משה וענוותנותו, וזה יכנס ללב הילד. וזה יסוד גדול בתורה.
וחם השמ"ש, חלק ב', פרשת ויקרא, עמ' שנ"ח, הוצאת המחבר, ירושלים, תשס"ג (2003)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מורה איך יתפללו יחד כמה עדות במקום אחד.
מושב חדש, שיש בו אנשים מעדות שונות - אשכנז, מרוקו, מצרים, טוניס, ואין רוב מוחלט מעדה אחת כדי ללכת אחר הרוב ...כיוון שאין אפשרות לתת מקום לכל עדה - אזי יתפללו יחד, וכל אחד יתפלל בספרו המיוחד, בנוסח השייך לו - אשכנז או ספרד, ובתפילת לחש יתפלל כמנהגו, ובשליחות ציבור יעשו תור ביניהם, והשליח ציבור יקרא החזרה וכיוצא בנוסח שלו...
בעניין המנגינות כולם כשרים וראויים, וגם בכל עדה משנים הניגונים, ובכל שבת עושים דבר חדש, ולכן השליח ציבור יעשה המנגינה שלו ושל עדתו, ואין לאחרים לערער, ולמחר יבוא הצד השני, ויעשה מנגינתו, ודי בזה.
שמ"ש ומגן חלק א, סימן מה, עמ' קי"ז, ירושלים, תשמ"ה (1985)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שבית הכנסת הוא גורם לאחדות לכלל ישראל.
ידוע שבית המקדש, וגם בית הכנסת, היום בזמן הגלות, היא המקבצת כללות ישראל, ושם נעשים כל המשפחות - לאהובים וריעים ולמשפחה אחת ממש, ומזה נולד האחדות בין ישראל לאביהם שבשמיים, וגם ביניהם, ולולי בתי כנסיות, אחד לא יראה חברו אפשר כל ימיו, ובפרט עני ועשיר מעולם לא יתקבצו, לא כן בית הכנסת - גורם לאחדות כמו בית המקדש.
וחם השמ"ש, פרשת תרומה, דרוש ב', עמ' רפ"ח, ירושלים, תשס"ג (2003)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מדבר על שנאת חינם שהביאה לרציחתו אמיל גרינצוויג.
אל הקהל הקדוש, על כל חלקיו ועדותיו, אנוכי מבקש ופונה אליהם, בלב נרגש ומחריד, לרגל המאורע המעציב, שאירע בימים אלה של 'שנאת אחים', ושנגמר בשפיכות דמים - שהוא דבר המזעזע ומחריד הלבבות. ועל כיוצא בזה נחרב בית קדשינו ותפארתנו וגלינו מארצנו לא תקום פעמיים צרה.
וזאת הייתה טענת המן הרשע, באומרו - 'ישנו עם אחד' - שחזר להיות מפוזר ומפורד. וכנגד זה אמרה אסתר המלכה למרדכי - 'לך כנוס את כל היהודים', שיהיו באחדות ובליכוד השבטים לעם אחד. ובזה נתבטלה הגזירה.
אני פונה אל הקהל הקדוש. הסירו כל גורמי הפירוד, סלקו המחיצות המבדילות, וגרשו שנאת חינם מתוככם. נכבד איש את רעהו, נהיה מתונים זה לזה, נשמור ונקפיד על מוסר האדם וחייו.
שמ"ש ומגן חלק ב', עניינים שונים, סימן ה', עמ' שכ"ה, ירושלים, תשמ"ה (1985).