חכם חיים אלחדיף


מקצת שבחו

חכם חיים אלחדיף נולד לאימו בהייה לאביו חכם אהרון אלחדיף בשנת תר"כ (1860) בטבריה.
ראשית תורתו למד מפי אביו, חכם אהרון אלחדיף מחבר הספר 'מפי אהרון', ששימש החכם באשי, רב העיר טבריה. אמו מרת בהייה היא בת חכם יעקב שאלתיאל ניניו מחבר הספר 'אמת ליעקב'. גדל בתורה וביראה. היה מנהל בית הספר כי"ח בטבריה, שהוקם בשנת תרנ"ה (1895), ושימש ראש ישיבת רבי מאיר בעל הנס.
חכם חיים אלחדיף נשא לאישה את מרת שמחה בת חכם שמואל אלחדיף. בנם, יצחק זאכי אלחדיף, הי"ד, נבחר בשנת תרפ"ג (1924) כראש עיריית טבריה, ונרצח ע"י מתנקש ערבי במאורעות תרצ"ט (1938).
בשנת תרס"ד (1904) יצא לאור באיזמיר ספרו 'יצב גבולות' - גזירות, תקנות והסכמות, וקונטרס 'משפט וצדק' - פולמוס אודות קופת רבי מאיר בעל הנס בטבריה. בשנת תרפ"ה (1925) הוציא לאור מחזור 'חותמנו לחיים' - ליום הכיפורים. וכן חיבר את הספרים: 'טועמיה חיים' - ברכות ותפילות, וספר 'ישמח חיים'.
בשנת תרע"ג (1913) מונה לשמש החכם באשי, ורב העיר טבריה, אך בשל מחלוקת, שנוצרה עקב בחירתו, נמנע מלשמש רב העיר. בשנת תרפ"א (1921) יצא בשליחות ועד הכוללות לעדת הספרדים בטבריה לערי לוב ותוניס. באחרית ימיו שימש ראש ועד הכוללות לעדת הספרדים בטבריה.
חכם חיים אלחדיף נפטר ביום כ"א אדר ב' בשנת תרפ"ז (1927).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שמקבלים אותה מחדש, שלא יאמר, שהשמחה היא לגומרה
עושים חתני התורה ועושים כילת חתנים בבית הכנסת, ועושים הקפות לספרי תורה בחג הסוכות ... שלא ליתן פתחון פה לשטן. אדרבה, אנו שמחים בהתחלה, ואנו מקבלים אותה מחדש, כאילו היום הזה הוא זמן החופה ... שלא יאמר שהשמחה היא, חס ושלום, לגומרה, ואין אנחנו רוצים עוד לקבלה.
טועמיה חיים וישמח חיים, עמו' קפב, דפוס ל' פרידמן, תל-אביב, תשל"א (1971)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד תיקוני כפרה בערב יום הכיפורים, שיהיו עניים על שולחנו
יזהר שיהיו עניים מרודים על שולחנו, להיות לו לכפרה, כמו שכתוב בזוהר: 'שולחנו של האדם קיימת לו, לזכות אותו מכל חובותיו'. ואותה אוותה נפשנו, ותעש מאז הבוקר, ותעבור המנחה תיקוני הכפרה, ולמה יגרע גם הכפרה הזאת?!
חתמנו לחיים, דינים לערב יום הכיפורים, דפוס ש' הלוי צוקערמאן, ירושלים, תשפ"ה (1925)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד להתקבץ ללכת לכל בתי חכמי העיר בליל מוצאי חג הפסח
בליל מוצאי חג הפסח ... נוהגים בלילה הזה להתקבץ ללכת לכל בתי חכמי ורבני העיר ולקבל ברכתם, ואין עושים כן בשאר מוצאי החגים האחרים. נראה לעניות דעתי, יען שחודש ניסן הוא חודש הראשון, דבר תורה, והוא תחילת שנה, זהו הטעם שבאים לקבל ברכת שנה טובה ומבורכת, אמן נצח סלה ועד. ועוד כי ימי הקציר ממשמשים ובאים, שתהא הצלחה וברכה במעשי ידיהם. אמן נצח סלה ועד.
טועמיה חיים וישמח חיים, עמו' קנא, דפוס ל' פרידמן, תל-אביב, תשל"א (1971)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד טעם שמנשקים זה את זה בערב יום הכיפורים אחר התפילה
נוהגים בערב יום הכיפורים, אחר התפילה, כל העם מקצה, מנשקים זה את זה, וכל אחד מבקש מחילה מחברו, ואף על פי שאין בינו ובין חברו שבר. ... כי הדבר ידוע כי כל דבר צריך התעוררות מלמטה, כמו שכתוב בתיקוני הזוהר הקדוש תיקון נב וזה לשונו: 'בוא ראה התעוררות צריכה מלמטה למעלה'. ומאחר שליום מחר אנו מבקשים מחילה וסליחה, זה הטעם שעושים אנו מחילה כדי להיות התעוררות מלמטה.
חתמנו לחיים, דינים לערב יום הכיפורים, דפוס ש' הלוי צוקערמאן, ירושלים, תשפ"ה (1925)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד זכות צדקת רבי מאיר היא חיותו של העם היושבים בטבריה
יושבי עיר היפה, 'רקת זו טבריה', אשר אל א-לוהים ה' העדיף מטובו עליהם, פת לחם שם בפיהם, יאכלו ענווים, העם המתאווים, זכות צדקת הצדיק העומד לנס, הוא התנא, קדוש יאמר לו, רבי מאיר בעל הנס, שנפל בחלקם שם חלקת מחוקק ספון. וימן להם לחם מן הארץ הטוב הצפון, על כן יאמר קבר הידוע מקומו טהור ומותר בהנאה, פרי תבואה, זכותו חזק על כל צרה שלא תבוא, מגן בנדור נדבה לשם ...
זה דרכם של אחינו בני ישראל היושבים בחוץ לארץ, גומרים בליבם ופוצים בשפתם, ושולחים ביד רמה אל מקום כבודו, כל איש אשר ידבנו לבו, בכל נפשו ובכל מאודו. וזה חיותו של העם היושבים בה. אחד חכם ואחד תם, ואלמלא זה או נשבר או נשבה. יודעים כל העולם, כי בזה אין להם חלק ונחלה, לשום אחת מארצות הקדושות, כלל לא, כי גם להם הא-לוהים אינה את אוכלם, בעתו יחפרוהו ממטמונים, באופנים שונים ... כי זכו בני עיר הקודש טבריה, תבנה ותיכונן בשלהם, להם ולבניהם, בכל הנידר ונידב על שם תנא רבי מאיר בעל הנס, זכותו יגן עלינו אמן, ובכל מקום שלהם נתנה להם, לא יוכלו לנגוע בקצהו, והאיש הירא לא יגש להקריב קרבן אחר מזה לשום מקום, ולשום מצווה אחרת, כי אם מהרה ירוץ לשולחם לעיר הקודש טבריה תבנה ותיכונן, כל שהיא תפארת וגולת הכותרת.
יצב גבולות, פתיחת הספר, איזמיר, תרס"ד (1904)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד טעם הדלקת נרות יתירות לכבוד ראש חודש
טעם למה שנהגו להדליק נרות יתירות לכבוד ראש חודש ... וכן כתב הרב 'ברכי יוסף', זיכרונו לברכה, בעניין שמצווה להרבות בסעודת ראש חודש, הביא משם הרב מורנו הרב רבי ישראל לינגי, זיכרונו לברכה, משם רבו, הרב החסיד אליעזר נחמן פואה בספר 'גורן ארנן' בפרשת בחוקותי, שעם היות קדושת יום טוב יותר מראש חודש, מצאנו מעלה לראש חודש יותר מיום טוב, והיא שאור גיהנם אינו שולט בראש חודש כמו בשבת. כי שבת וראש חודש הונחלו משנברא העולם, אבל ימים טובים באו מצד הניסים שנעשו אחר כך. וכתוב: 'והיה מדי חודש בחודשו'. עד כאן לשונו. וכן הובא בזוהר הקדוש פרשת נח דף ס"ב עמוד א' בתוספת על הפסוק: 'ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו' - וי להם כשיצאו מזה העולם. וי להם מי יתבע אותם, כשימסרו לידו של דומה, וישרפו באש הדולק, ולא יצאו ממנו מלבד בראש חודש ובשבת, כמו שכתוב: 'והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר' וכו'. עד כאן. אם כן זה ודאי יפה נהגו להדליק נרות יתירות לכבוד ראש חודש כמו בשבת.
טועמיה חיים וישמח חיים, עמו' עב-עג, דפוס ל' פרידמן, תל-אביב, תשל"א (1971)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד טעם שתיקנו לומר מזמור 'הודו לה' יאמרו גאולי ה'' בפסח
טעם מה ראו אנשי כנסת הגדולה לתקן המזמור: 'הודו לה' יאמרו גאולי ה'' לאומרו בחג הפסח, והלוא יש כמה מזמורים שכתוב בהם יציאת מצרים ועשר מכות וקריעת ים סוף, ומה ראו לתקן זה המזמור שאין בו זכר ליציאת מצרים? - נראה לפי עניות דעתי ,הטעם הוא יען שנאמר דין הארבעה שצריכים להודות: א) הבא מן הדרך. ב) היוצא מבית האסורים. ג) יורדי הים. ד) חולה שנתרפא. ובהיות שהארבעה דברים הללו עברו על ראשינו בצאתנו ממצרים. א) מה שכתוב 'תעו במדבר' - גם ישראל תעו במדבר, ככתוב: 'ויסב א-לוהים את העם דרך המדבר'. ... ב) ומה שכתוב: 'יושבי חושך וצלמות אסירי עוני וברזל' - גם ישראל בהיותם במצרים היו אסורים בכור הברזל, כמו שכתוב: 'ויוציאם מכור הברזל ממצרים' וכתוב 'מוציא אסירים בכושרות'. ... גם מה שכתוב: 'יורדי הים' - גם בישראל כתוב: 'ויבואו בני ישראל בתוך הים'. ... גם 'ישלח דברו וירפאם' - גם ישראל בהיותם במצרים היו חולי הנפש, עד שבאו להר סיני וקבלו את התורה ונתרפאו, כמו שכתוב: 'רפאות תהי לשרך', לכך תיקנו זה המזמור להודות ולהלל לקדוש ברוך הוא בזמן שיצאנו ממצרים על כל ארבע שצריך להודות.
טועמיה חיים וישמח חיים, עמו' קח-קט, דפוס ל' פרידמן, תל-אביב, תשל"א (1971)