חכם ברוך מטראני


מקצת שבחו

חכם ברוך מטראני נולד לאמו ולאביו חכם יצחק בשנת תר"ז (1847) בעיר קירקלרלי, בתראקיה, שבטורקיה.
ראשית תורתו למד מפי אביו, חכם יצחק מטראני, שהיה מורה לעברית בתלמוד תורה בעירו. למד בישיבות, אשר בעירו, ונודע כתלמיד חריף ומוכשר. בנערותו נמשך אל ההשכלה, למד לשונות, קרא הרבה, ולמד מפי החכם יוסף הלוי, שייסד את תלמוד התורה החדש בעיר אדירנה.
בשנת תרכ"ד (1864) נסע עם אביו לאדירנה, שם נשא לאישה את בתו של חכם שלמה ראזון. מאדירנה עבר לעיר ימבול. שם אביו, שימש מנהל בית ספר. לאחר שובם לאדרינה, שימש אביו מנהל בית הספר 'כל ישראל חברים', והוא שימש מורה לעברית. חכם ברוך מטראני ראה בתחיית השפה העברית את ראשית הגאולה, ופיתח פדגוגיה ייחודית ללימוד עברית דרך המחזת סיפורי התורה בעברית. לימים הקים באדירנה את בית הספר 'מקווה ישראל' על טהרת העברית. במקביל פרסם מאמרים רבים בעיתוני התקופה.
בשנת תרכ"ט (1869) עזב את אדרינה, ועבר לעיר סופיה בבולגריה, שם שימש מורה בבית הספר 'כל ישראל חברים' המקומי. משם נסע לעיר וינה, שם נועד עם פרץ סמולנסקין מראשי תנועת ההשכלה, משם נסע לעיר באדן באדן, בגרמניה, ונועד עם חכם יהודה אלקלעי, ממבשרי הציונות. בהמלצתו הקים את כתב העת 'כרמי', שיצא לאור בעיר פרשבורג, חציו בעברית וחציו בלדינו. לאחר פטירת אביו, חזר לעיר אדירנה לדאוג לאחיו. הוא הקים מחדש את בית הספר, וקרא לו על שם אביו 'עקידת יצחק'. לצוות בית הספר הצטרף חכם אברהם דאנון, ושינהם ייסדו את אגודת 'דורשי השכלה'. במקביל המשיך לפרסם בעיר פרשבורג את כתב העת 'כרמי'.
בשנת ה'תרל"ו (1876) שב לווינה כדי להדפיס את ספריו, שכתב בלאדינו, העוסקים בחינוך ובתנועת התחייה. בשנת תר"ם (1880) בשל קשיי פרנסה, עבר לעיר קושטא, שם הקים וניהל בית ספר בחסות הגביר משה בר נתן. בשל עמדותיו, אותם הביע בגלוי, בדבר תחיית העם היהודי בארצו, נאלץ להתמודד עם עלילות נגדו, והלשנות לשלטונות. הוא לקה בליבו, והגביר משה בר נתן, יצא להגנתו, ולקחו תחת חסותו.
בשנת תרמ"ב (1882) זכה ועלה לארץ ישראל, התיישב בירושלים, והתגורר בשכונת נחלת שבעה. הוא התיידד עם הרב זאב יעבץ, הרב ישראל דוב פרומקין ואליעזר בן יהודה, והחל כותב בעיתון 'חבצלת', תחת שם העט בני"ם. הוא התפרנס בדוחק, ושימש מורה לבניו של הראשון לציון, החכם יעקב שאול אלישר.
בשנת תרמ"ז (1887) חזר לעיר קושטא, אך בהוראת החכם באשי, נאלץ לעזוב את העיר ולשוב לאדירנה. הוא מכר את נחלת אביו, ושב לעיר וינה בכדי לחדש את הוצאת כתב העת שלו, תחת השם 'כרמי שלי'.
בשנת תרנ"ד (1894) שב לירושלים, והתפרנס מחנות קטנה לספרי לימוד. בירושלים ייסד שבועון בעברית ובלדינו, אך לא הצליח להחזיקו כלכלית. הוא התמנה למנהל תלמוד תורה 'תורה אור' של העדה הספרדית ביפו, אך בהיעדר משאבים, לאחר מספר חודשים, נאלץ לסגור את תלמוד התורה.
בשנת תרנ"ז (1897) שב לאדרינה. משם עבר להתגורר אצל בנו, בעיר הולדתו קירקלרלי. לאחר שנתיים עבר לגור בסופיה שבבולגריה, ושב להוציא את 'כרמי שלי'. לאחר מכן עבר להתגורר בעיר רוסה, שם הוציא את כתב העת, תחת השם 'השלום'. אחרי כן עבר לבלגרד. שם שימש מורה, ולאחר מכן מנהל בית הספר. בשנת תרס"ח (1908) נסע לעיר וינה כדי לעבור ניתוח בליבו. לאחר שהחלים, חזר לאדרינה, והקדיש זמנו ללימוד ולכתיבה.
חכם ברוך מטראני נפטר ביום כ"ג באב תרע"ט (1919) ומנוחתו כבוד באדירנה. הוא חיבר 39 ספרים ו-8 מחזות, אך רק ספר הלימוד שלו 'חינוכי בנים' - שיטת לימוד ודקדוק בעברית, ראה אור בדפוס.
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד כי רק באהבת ישיבת הארץ, תיכון אתה ותעודתך בתבל.
עמי, זכור נא כי רק באהבת ישיבת ארצך, תכון אתה ותעודתך בתבל, לכן ראשית דרכך, שלחי נא שרים ונכבדים מתוכך, שרי תורה וחכמה ורוזני כסף, אשר כח להם לעמוד בהיכל מלך, והם יהיו מקצות קצווי ארצות פזוריך, אחד למדינה, והם יעזרו אחרי הראשונים לציון, לפאר את ציון בסדרים טובים ונחוצים, והשמיעו דבריהם בכל תפוצות ישראל, למען ישמעו העם ויראו לעשות כן.
'דברי בני"ם', עיתון החבצלת, ר"ח סיון תרל"ב (1872)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שכל הארצות יהיו ארצות מולדת העברים.
מה יהיה משפט מצב ורוח עם בני ישראל, בהתקבצם עתה בארצם, וכל טוב חכמת כל הארצות והלשונות בידם? - אלה מצפון ואלה מים, יבואו ולמדו איש את רעהו, חכמה ודעת ולשונות שונות, אשר למדו בארצות גלותם, והריחום באהבת כל הארצות יחד. יען איש ואיש, הנעתק ממקומו, וארץ מולדתו האהובה לו - כחוק טבעי לכל אדם, מן האדמה אשר לוקח ממנה - יביא עמו את האהבה ההיא, ויצרפנה בחיקו עם אהבת ארץ אבותיו, וילמד להודיע את כל אחיו, את כל טוב הארץ אשר יצא ממנה, וכן כל הארצות, הן יהיו ארצות מולדת העברים, ובחבלי אהבה ימשכון חסד, לשקוד לטובתן. גם בהיותם בארצם, ארץ מרחק, וכן תהיה ארץ ישראל האקדמיה הכללית והאוניברסיטה התבלית.
'דברי בני"ם', עיתון החבצלת, כ"ח טבת תרל"ח (1878)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד סדר חדש בלשון קודשנו, בסיפורים ושירים, קורות וידיעות.
גדול מאד הנזק לשפתנו, ללאומנו, ולדתנו בזאת אשר אנחנו מלמדים (או בלתי מלמדים) את ילדינו בסדרי-צלמוות את לשון קודשנו, ובעוד אשר ילמדו שפות נכריות, וימצאו בם חפץ נשגב, בספורים ושירים, קורות וידיעות, לא ימצאו כל טעם וריח, וכל רוח חיים, בשפת אמם ועמם, אשר כנזירה זקנה בדודה ומתקדשת, מואסת כל עץ עושה פרי נחמד להשכיל ותאווה לעיניים היא בעיניהם, ולכן ירחקו מעליה ומעל רוחה וחוקיה. שימו לב רגש על זאת אבות. חשו החישו ללמד את ילדיכם בעודם צעירים שפת עבר, לפי סדר חדש מושכל ומועיל, למען ידעו בעוד מועד את כל יקר ספרותנו המהוללה.
'חנוכי בני"ם', עמ' 5, ביינה, תרנ"ז (1897)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שהיו למלמדים מגילות עם חנוך הקריאה ומשלים קלים.
חובה עלינו מדין תורה, ללמד את בנינו כל התנ"ך ... והוא שילמדהו על פי פשט הפסוק דווקא, אז יצא ידי חובתו, אבל אם למדו המקרא על פי דרשות או רמזים, בדרך המלמדים מאז, לא יצא ידי חובתו כלל ... ולימוד התנ"ך היה בימי חכמינו זיכרונם לברכה בבתי הספר על הסדר, רוצה לומר: תורה נביאים וכתובים, בזה אחר זה, ולא היו דולגים בתורה מפרשת שבוע זה לפרשת שבוע, אחר להשלימן עם הצבור כמו שנוהגים מלמדי תינוקות בזמננו. ... ונראה שהיו למלמדים בימים ההם, מגילות קטנות, כוללות אלפא ביתא עם חנוך הקריאה, וספורים ומשלים קלים ... והנה כבר פסק הרי"ף להתיר לכתוב מגילה מפסוקי תנ"ך לתינוק להתלמד בה ... ומן הדברים האלה, נלמד שיפה כח המחנכים החדשים, מקרב אחינו באשכנז, שהדפיסו ספרים למען התינוקות, בפסוק פסוקים לחלקים כנזכר, וכן עשיתי אנוכי הדל, גם בטרם ראיתי הספרים הנזכרים.
'על החינוך החדש', עיתון 'חבצלת', ב' כסלו, תרמ"ה (1884)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שבלעדי חכמת הדקדוק, נתעה אף במשנה ובתלמוד.
איככה נוכל להבין דברי הסופרים הקדושים ... על טהרת לשון הקודש, מבלי למוד תחילה דקדוק הלשון בתכלית השלמות?! וכל מי שבינת אדם לו, יודה שבלתי ידיעת הדקדוק ופסקי הטעמים על פי דקדוקם, נגשש במקראי קודש כעיוור בקיר. ... וכן מצאנו למפרשי המקרא הגדולים ... שפירשו כמה פעמים הפסוקים כנגד פירושי חכמינו זיכרונם לברכה, בעניין שאינו נוגע להלכה, בעבור הכרת הדקדוק, ולמפורסמות אין צריך ראיה. ודע שבלעדי חכמת הדקדוק, נלך ונתעה אף במשנה ותלמוד ומדרשים וספרי הזהר וקבלה.
'על החינוך החדש', עיתון 'חבצלת', י"ז כסלו, תרמ"ה (1884)