חכם יוסף חיים


מקצת שבחו

חכם יוסף חיים, ה'בן איש חי', נולד לאימו ולאביו חכם אליהו, בבגדאד שבעיראק בכ"ז אב תקצ"ד (1834). בשנת תר"א (1841), כשהיה בן 7, נפל לתוך בור עמוק. אחרי שהצילו אותו מן הבור, החליט להקדיש את חייו לתורה. הוא החל ללמוד בספרייתו של אביו, והמשיך את לימודיו אצל דודו מצד אמו, חכם דוד חי בן מאיר. חכם יוסף חיים הצטיין בלימודיו, ופרסם, בעילום שם, תשובות הלכתיות, כבר בגיל 14. 
בשנת תרי"א (1851) התחתן עם רחל, בתו של חכם עובדיה סומך, ונולדו להם בת ושני בנים. 
בשנת תרי"ט (1859) נפטר אביו, ולמרות שחכם יוסף חיים היה אז בן 25 בלבד, ראתה בו הקהילה היהודית כמי שעומד בראשה. חכם יוסף חיים סירב למלא תפקיד רשמי בקהילה, ופרנסתו הייתה לו משותפות משפחתית. 
חכם יוסף חיים פעל לקירוב כל שכבות הציבור ללימוד התורה. ניתן לראות זאת בדרשותיו, שמאגדות רבדים רבים של פרשנות, הפונים לחלקים השונים של הציבור, וכוללות מעשיות ומשלים רבים. 
חכם יוסף חיים היה בקיא במקצועות כלליים: אסטרונומיה, פיזיקה, רפואה וכלכלה. בכתביו, הוא עודד לימוד מקצועות אלה. גם ידיעתו בתורה הייתה רחבה מאד, וכללה את גם את תורת הקבלה ודברי פוסקים אשכנזים לצד הפוסקים הספרדים. חכם יוסף חיים התעניין בחסידות, והכניס את שלמד לשיטת הפסיקה שלו. כך יצר שילוב בין פסיקה ספרדית-קבלית לפסיקה אשכנזית-חסידית. חכם יוסף חיים חיבר נוסח תפילה המושפע ממנהגי האר"י. נוסח זה דחק נוסחים אחרים שקדמו לו והוא נפוץ היום בקרב הספרדים ובני עדות המזרח. שיטתו ההלכתית של חכם יוסף חיים התקבלה בהודו, פרס, סוריה וארץ ישראל. 
בשנת תרכ"ט (1869), חכם יוסף חיים יצא למסע אל ארץ ישראל יחד עם אחיו, חכם יחזקאל. הם עלו על קברי צדיקים בגליל והתעכבו מספר ימים על קבר בניהו בן יהוידע. חכם יוסף חיים מעיד, כי על קברו של בניהו נתגלו לו סודות עמוקים, ולכן קרא לחלק מספריו בשמות המתייחסים לבניהו בן יהוידע. כדי לתמוך ביישוב היהודי בארץ השתדל לשלוח את ספריו להדפסה בירושלים, והקפיד שהתרומות ליושבים בארץ ישראל יגיעו ליעדם.
הספרים הרבים שכתב כוללים תחומים רבים: פרשנות התורה, מוסר, הלכה, דרשות, קבלה ומדעים. ביניהם ה'בן איש חי', ספר המאגד דרשות והלכות לפי סדר פרשיות השבוע. ספר זה נפוץ בבתים רבים ועל שמו נקרא חכם יוסף חיים; 'בניהו', ובו פרשנות לפסוקי התורה גם על דרך הקבלה; 'תורה לשמה' (שכתב בשם יחזקאל כחלי), ספר שאלות ותשובות; 'אות חיים', דרשות לשמחות; 'בן יהוידע' סדרת ספרים על התורה והתלמוד.
בשנת תרס"ח (1908) יצא חכם יוסף חיים לקבר יחזקאל הנביא. שנה לאחר מכן יצא שוב להשתטח על הקבר, אך לא הגיע ליעדו. מחלה תקפה אותו והוא נפטר בי"ג אלול תרס"ט (1909). 
חכם יוסף חיים נקבר בבגדד, אך ברבות הימים, גופתו הועלתה לירושלים ונטמנה בהר הזיתים.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מבאר כי בכלל לימוד התורה, ידיעת ענייני העולם הזה.
'חֲנוך לנער על פי דרכו' - בא הכתוב ללמד, כי לאו בלימוד התורה בלבד תחנך את הנער, אלא גם עוד 'חנוך לנער על פי דרכו', רוצה לומר, בדרך ארץ ובידיעת ענייני עולם הזה.
דרך משל - ידיעת גיאוגרפיה. האדם יחשוב ידיעה זו היא דברים בטלים, ואינה בכלל תורה. אך באמת לא כן, אלא ידיעה זו היא מוכרחת לאדם, ואם יחסר מידיעה זו - הרי זה נחשב חסר בטיפש, כי ידיעות כאלה הוא מחויב בהם, גם מדברי רבותינו זיכרונם לברכה.
צא ולמד ממה שאמרה הגמרא בחגיגה: 'תניא, רבי יוסי אומר: אוי להם לבריות - שרואות ואינן יודעים מה הם רואות, עומדות ואינן יודעים על מה הם עומדות'.
אות חיים, חנוך לנער, עמ' 222, הוצאת ישועה בן דוד סאלם, ירושלים. תשנ"ח (1998)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מורה לנדיבים, למנות מי בתחילתו היה עני, כממונה על צדקתם.
'יהי ביתך פתוח לרוחה, ויהיו עניים בני ביתך'. - יש אדם נדיב לב, ורצה שיכנסו רעבים לתוך ביתו וישבעו ...אך הוא אינו יושב בביתו, אלא כל היום יוצא לשוק, וגם כשהוא בביתו - יושב בעלייתו, ואינו יודע מהבאים לבקש ...אלא כל הדברים מסורים ביד בני ביתו, אשר מופקדים על אוצרות הבית, ועל בית התבשיל, ואלו - אף על פי שאין נותנים משלהם, צרה עיניהם, לתת לכל שואל, די מחסורו ולמלאת בקשתו ...ואפשר שהם נועלים דלת בפני כל שואל.
לכן אצווך ש'יהיו עניים בני ביתך' - אלו בני הבית אשר ממונים על אוצרות ביתך, ועל בית התבשיל שלך, שהם יושבים אצלך בשכירות. תביא אנשים, שהיו מתחילתם עניים, שיודעים צרת העניות - הן מצד הרעבון, הן מצד חסרון הדלות, הנוגעת לבריאות הגוף. כמה קשים ומרים חסרונות אלו לאדם הנצרך, ואין לאל ידו - כדי שיתמלאו רחמים על אלו, הנצרכים לדפוק דלתי ביתך, למלא שאלתם ולתת להם מחסורם, מן מיני מאכל ומשקה, הנמצאים בברכת הבית, ולא ישיבו פניהם ריקם.
חסדי אבות, פרק א', משנה ה', עמ' י"ז, ירושלים
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מורה שהחושש ב'בל תשחית' אינו מבטל מנהג ישראל'.
מנהג ישראל שהולכים בליל ל"ג לעומר למירון, ושם מדליקים חתיכות בגדים חשובים, לכבוד הרבי שמעון בר יוחאי, זכותו יגן עלינו אמן. אין לפקפק על זה, מאחר שהם מתכוונים לשם מצווה. אין כאן חשש 'בל תשחית', ו'מנהג ישראל תורה הוא'.
ועוד תדע שהרי נוהגים להדליק כמה נרות בבית הכנסת גם ביום, ואף על פי, שאין המקום מאיר באורם, שנר בצהריים, מה מועיל. ובפרט, מקום שאינו מקורה, ואורו רב ביממה, ואור השמש זורח בתוכו, ועם כל זה, אין בזה חשש משום 'בל תשחית', מפני שהם מדליקים, לכבוד בית הכנסת או לכבוד הצדיקים, זכותם יגן עלינו אמן, ועושים לשם מצווה.
תורה לשמה, שאלה ת', עמ' ע"ר - ער"א, חמו"ל, ירושלים, תשל"ו (1976)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שהדור מתמעט בהעדר השגחת ההורים.
בדורות אלו, אשר נתמעטו עמלי תורה, ואין משגיח ואין דורש ואין מבקש. והעזות רבה, והאב אינו אומר לבנו הבחור והקטן - אנה תלך? ומה עשית? ומה יש לך עם הסיעה של הילדים? - וכן כאשר יצריך לו חשבונות רבים, והוא אינו משים לב, אפילו על דבר אחד.
ברכת חיים, הפטרת יתרו, עמ' קצ"א, הוצאת ישועה בן דוד סאלם, ירושלים, תשנ"ט (1999
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מורה לברך שהחיינו גם בבגד ישן, ובלבד ששמח בו.
אמרו חכמים זיכרונם לברכה: קנה או עשה מלבושי חדשים מברך 'שהחיינו', מפני שהוא שמח בהם, ולכך מברך לה' יתברך על אשר זיכהו לשמחה זו. ...
אפילו אם קנה בגד, שכבר לבש אותו אדם אחר, כל שהוא שמח בו, יברך 'שהחיינו', וכן הוא הדין אם נתנו לו בגד במתנה, אף על פי שאינו חדש, יברך עליו מאחר ששמח בו.
בן איש חי הלכות, פרשת ראה, עמ' רמ"ח, הוצ' מרכז הספר, ירושלים, תשמ"ו (1986)