מקצת שבחו
חכם דוד מילדולה נולד לאימו ולאביו חכם רפאל מילדולה, בשנת תע"ד (1714) בליוורנו, שבאיטליה.
גדל בתורה וביראה על ברכי אביו, החכם רפאל מילדולה, שהיה רב העיר פיזה, ולאחר מכן רב קהילת 'נפוצות יהודה' באזור העיר באיונה, שבמלכות צרפת. הוא נשלח ע"י אביו לעיר אמסטרדם, כדי להוציא לאור את ספרו של אביו 'מים רבים' - שו"ת, ואכן זכה והוציאו לאור בשנת תצ"ז (1737).
באותה שנה זכה להוציא לאור גם את ספריו של חכם יעקב ששפורטש 'אהל יעקב' - שו"ת, ו'קיצור ציצת נובל צבי'. בשנת תצ"ט (1739) הוציא לאור את ספריו של חכם חיים יעקב 'סמא דחיי'. בשנת ת"ק (1740) הוציא לאור יחד עם חכם יעקב בשן, את ספרו של חכם משה חיים לוצאטו 'מסילת ישרים' ובשנת תק"ב (1742) את ספרו 'דעת תבונות'. חכם דוד מילדולה קבע את מקום מושבו באמסטרדם, אך עמד בקשר עם אביו, עד פטירתו בשנת תק"ח (1748).
באמסטרדם נשא לאישה את מרת רחל, בת הגביר החכם אלישיב נתנאל, בן החכם יוסף צרפתי.
בהשתדלותו, התקבל ללמוד בישיבת 'עץ החיים'. הוא היה תלמידו של רב העיר, רב קהילת קודש ספרדים, חכם יצחק חיים בן דנא די בריטו, שהסמיכו לרבנות, וגידלו בתורה עד שנודע כאחד מחכמי העיר המובהקים. הוא למד תורה גם מפי רבי אריה לייב, רב קהילת קודש אשכנזים באמסטרדם, אשר מצודתו הייתה פרושה בערי איטליה, גרמניה, פולין ותורכיה. אף הוא הסמיכו לרבנות, גידלו בתורה, וקירבו אליו. חכם דוד מילדולה היה מתלמידי החכמים בישיבת 'בית יוסף' לימים, עמד בראש ישיבת 'תמימי דרך', ובראש ארגון החסד וישיבת 'משענת זקנים'. מרן החיד"א, חכם יוסף דוד אזולאי, כשהיה מגיע לאמסטרדם במסעותיו היה מתארח בביתו של חכם דוד מילדולה.
בשנת ת"ק (1740) יצא לאור ספרו 'מועד דוד' - בענייני לוח השנה. בשנת תק"ט (1749) הוציא לאור את ספרו של חכם שלום בן משה בוזגלו 'מקדש מלך' - פירוש על הזוהר. בשנת תקי"ג (1753) יצא לאור ספרו 'דברי דוד' - שו"ת. בשנת תקל"ט (1779) יצא לאור פירוש הסידור 'תפילת ישרים', שהיה בין מפרשיו.
בשנת תקנ"ט (1799) יצא לאור ספרו 'דרכי דוד' - חידושים, בידי בנו, חכם אברהם מילדולה, למרות שסיים לחברו, כבר בשנת תקי"ח (1758). בצעירותו חיבר ספרים נוספים: ''לב דוד' - הלכות ניקור, זבחי דוד' - הלכות שחיטה.
חכם דוד מילדולה נפטר בשנת תק"ע (1810). יום פטירתו אינו ידוע לנו. אנו מציינים אותו ביום כ"ב בסיוון, יום בו השלים את חיבורו 'דברי דוד': ותכל כל עבודתו בשנת בשורה טובה לפרט קטן, בחודש אשר קיבלנו תורת ה' תמימה.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שם ישראל לא יחזור ליושנו עד שוב כל עשרת השבטים.
חזרת שם ישראל ליושנו והדרו, אינו עד שוב כל עשרת השבטים, ויהיה בית ישראל שלם, כי כן נקרא שמו להיות, אב שנים עשר שבטים. כמו שכתוב: 'ויקח שנים עשר אבנים כמספר שבטי בני יעקב, אשר נקרא שמו ישראל'. ולכן באחרונים בא שם יעקב מלא: 'ושב יעקב ושקט', ולקח אות אחת מאליהו, מפסוק אחרון של מלאכי: 'הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא', ומה יעשה? - 'והשיב לב אבות על בנים' - היא חזרת עשרת השבטים. כי המחלוקת והפירוד הגדול ההוא עדיין לא נשלם.
דרכי דוד, ה, דף לח עמ' א – לח עמ' ב, דפוס נתן מאיי, המבורג, תקנ"ה (1795).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שעל ידי חיות המצוות, מתדבק האדם עם חי עולמים.
'ואתם הדבקים בה' א-לוהיכם' - מאחר שמדבר לנוכח עם כל בני ישראל, כמו שנאמר 'ואתם', מה עניין החיות הזה, לומר 'חיים כולכם'? - ... והיאך יתדבק האדם עם חי העולמים? - כי אם על ידי חיות המצוות, שכל אחד מקדש אבר אחד, וזהו מה שנאמר: 'חיים כולכם היום' - כלומר כל אבר מכל אחד מכם, כולם הם חיים. ועל ידי כך 'אתם הדבקים בה' א-לוהיכם'. ... 'כי הם חיינו' - מצד חיות קדושה שבהם, להתדבק בו יתברך שהוא האושר האמיתי, 'ואורך ימינו' - כמו שנאמר 'למען ירבו ימיכם'. וזה הוא מה שאנו מברכים: 'אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו' - בתוכנו ממש.
דרכי דוד, א, דף מד עמ' ב, אמסטרדם, תקנ"ג (1793).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד להוסיף זכות על זכותם, שיראו בניהם, ויעשו כמותם.
האדם, הנוצר מבשר ודם, ומורכב מחומר וצורה, כדי להשיג שלימותו האמיתי ותשועת נפשו זכה וברה, צריך, בעוד רוח חיים באפו, לעשות עצמו כמגדל עוז וכחומה בצורה, להיות לו ריווח והצלה ומשגב לפחות בצרה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, בכל עוז וגבורה, כל הכתוב בספר התורה. וכדי שזכרו לא יסוף מזרעו, ולהקים שם אמת על נחלתו, ישים כל מגמתו וכוונתו, להתגבר בכח שכלו ובינתו, להתבודד ולהתבונן תעלומות חכמות התלמוד ודתו, ובחדרי חדרי הפוסקים והליכות עולם.
אז יבחין ויערוך דרך ישרה כדין לזכות את הרבים, מכל אשר חידש בעולמו תחת השמש ירח וכוכבים, להוציא לאור מבחר פעולותיו, וספירי ספריו, ופניני בני דעתו, כדי שגם אחרי מותו, יראו בניו ויעשו כתבניתו, ואז אפילו יהיה בארץ תלאובות, יהיו שפתותיו דובבות, כי זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם, אשר בעודם על אדמתם, יהיו מוסיפים זכות על זכותם.
דברי דוד, דף טו עמ' א, דפוס הירץ לוי רופא, אמסטרדם, תקי"ג (1753)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד אחות לנו קטנה מעבר לנהרי כוש, ואין לה שני התורות.
'אחות לנו קטנה ושדים אין לה, מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה'. - אמרה כנסת ישראל: אחות לנו קטנה, מעבר לנהרי כוש, והם עשרת השבטים, וקראה 'אחות', כי בהיות המדברת אשה, קראה לחברתה 'אחות' ... וקראה 'קטנה' - כי עתה אין לה שם בגוים. ואמר: 'ושדים אין לה' - כלומר אין לה התורות האלו, לא שבכתב ולא שבעל פה, כי גם אם יש להם רמז מהם, הם כדדי הקטנה, שהם קטנים - שגם באדמתם לא ידעו את תורת ה'. ולכן אמר: 'מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה' - לגאלה ולהביאה אל אדמתה. מה נעשה לה, ובאיזה זכות תיגאל. והשיבה היא עצמה אל השאלה הזאת, ואמרה: 'אם חומה היא' - רצונו לומר שעמדה באמונתה ולא המירה א-לוהים, והייתה בזה חזקה כחומה, אז 'נבנה עליה טירת כסף', נשים עליה עטרה, ונעשה ממנה שופטים ומנהיגים. ו'אם דלת היא' - כלומר שנתמוטטה כדלת הזה, אשר תיסוב על צירה, וסרה מא-לוהים, 'נצור עליה לוח ארז' - כלומר נבקש בעדה סליחה וכפרה ונכפר עליה, כמו המצורע בעץ ארז, עד שתשוב לטהרתה.
דרכי דוד, א, דף ס עמ' א, אמסטרדם, תקנ"ג (1793).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שיש לו ואינו נותן ומפייס בדברי שווא, לועג לרש ומחרף עושהו.
הנה המדרגה המעולה, אחרי זאת, בנתינת הצדקה, היא בתת האדם בממונו בדברי פיוס, ואהבה אל העני, כי בדבריו מתקן הבושת המגיע לעני בקבלתו. ונמצאת הצדקה שלמה. זהו מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה בפרק ראשון של מסכת בבא בתרא, וזה לשונם: 'אמר רבי יצחק: כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות'. ... ונראה לעניות דעתי, שאם כן קשה - איך יעלה על הדעת, שיגדל שכר המפייס בדברים, ולא יועילו למוצרך, מן הנותן עוזרו ביום צורכו?! ואפשר שזה הוקשה לאותם 'יש אומרים', ועל כן הגיהו 'בנותן ומפייס'.
ונראה לעניות דעתי כי הכתוב מפרש בבירור, שהמפייס הזוכה לברכות הללו, משמע כשאין לאל ידו לתת, אבל כשיש לו ואינו נותן, ומפייס בדברי שווא: 'לועג לרש חרף עושהו'.
וזהו שאמר: 'אם תסיר מתוכך מוטה, שלח אצבע ודבר און. ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע' - רצונו לומר: אם תסיר מתוך לבך הנטייה מדרך טוב, שלא אצבע ברמיזות חיצוניות, מראות רצון טוב ליתן, 'ודבר און' - ואין תוכו כברו, ואז 'תפק לרעב נפשך', אז 'יזרח בחשך אורך', וכל הברכות. ואולם אם יתחברו שניהם, יזכה לשבע עשרה ברכות, סימן טוב.
דרכי דוד, ה, דף יח עמ' ב - יט עמ' א, דפוס נתן מאיי, המבורג, תקנ"ה (1795).
1810-1714