חכם בן ציון כהן יהונתן


מקצת שבחו

חכם בן ציון כהן יהונתן נולד לאמו מרת מזלה ולאביו חכם יעקב כהן יהונתן (ג'אתו) בשנת תרנ"ד (1894) בג'רבה.
ראשית תורתו למד מפי חכם דוד כהן יהונתן בג'רבה. גדל בתורה וביראה והיה לתלמיד חכם.
חכם בן ציון כהן יהונתן נשא לאישה את מרת שארינה, בתו של חכם סיסי הכהן, מחבר הספר 'קול רינה'.
בשנת תר"פ (1920) עבר לעיר זוארה שבלוב, ושימש שם רב העיר, שנים רבות. הוא חיזק את מוסדות הדת ביר. הרבה למסור שיעורי תורה ביום ובלילה. חיבר ספרים רבים, פירושים ודרשות על התורה.
כאביו, חכם בן ציון כהן יהונתן הצטיין בשירה ובניגון, וחיבר שירי קודש רבים, ספוגים ביראת שמים וגעגועים לציון, על פי רוב על מנגינות חדשות, שהיו מושרות בפי כל. הוא יסד מקהלת זמר מבין פרחי תלמידיו, והיה מרבה לשיר ולנגן בכינור במסיבות ובשמחות, בשירי קודש, מלאים יראה ומוסר. אחד מתלמידיו הוא חכם פרג'ללה גויטע, שהיה ליד ימינו.
בשנת תרפ"ד (1924) יצא לאור בג'רבה ספרו 'קרן הצבי' - דרושים. בשנת תרפ"ח (1928) יצא לאור ספרו 'בני ציון' - פרקי אבות. בשנת ת"ש (1940) יצא לאור ספרו 'אומר לציון' - דרושים ומעשיות על ספר בראשית, ובאותה שנה יצא לאור פירושו על ההגדה של פסח 'לספר בציון'. 
בשנת תרצ"ג (1933) אירח את אביו, במשך שנתיים, בביתו, שהיה בדרכו לארץ ישראל, ולא עלה בידו.
בשנת ת"ש (1940) חזר אל עיר הולדתו ג'רבה, שם המשיך לשקוד על תורתו, העמיד תלמידים, והיה דורש ברבים. לימים, זכה ועלה לארץ ישראל, והתיישב בעיר אשקלון. באחרית ימיו חלה במחלה קשה, והיה מדוכא בייסורים.
חכם בן ציון נפטר ביום ד' כסליו תשל"ב (1971) ומנוחתו כבוד בהר הזיתים. אזכרתו מתקיימת בבית הכנסת 'עטרת ציון', הקרוי על שמו, בשכונת שמשון באשקלון.
לאחר פטירתו יצאו לאור, בידי בניו ספריו מתוך כתב ידו: בשנת תשל"ג (1973) יצא לאור ספרו 'מבשרת ציון' - על שיר השירים. באותה שנה יצא לאור ספרו 'נר מציון' - פרקי אבות ובו פירושיו 'בני ציון' ו'בנות ציון'. בשנת תשל"ז (1977) יצא לאור ספר שיריו 'שירי ציון'. בשנת תשל"ט (1979), יצא לאור הכרך השני בספרו 'אומר לציון' - דרושים ומעשיות לספר שמות. בשנת תש"ם (1980) יצא לאור ספרו 'יתן מציון' - ש"ס. בשנת תש"ן (1990) יצא לאור בשלושה חלקים ספרו 'תורה מציון' - פרשנות על התורה.
בשנת תשנ"ה (1995) יצא לאור ספרו 'תהילת ציון' - על ספר תהילים. בשנת תש"ע (2010) יצא לאור ספרו 'קהילת ציון' - מגילת קהלת.
 
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד חיוב האב לגדלו על ברכיה, הגם שלא רבים יחכמו.
יסוד המצוות וקיומם הוא תלוי בלימוד התורה, כי רק ממנו יראה וכן יעשה. ובכן החיוב מוטל על האב לגדל את בניו על ברכי התורה, עדי ירוויון מדשן ביתה ונחל עדניה ישקה, כי עמה מקור חיים ובאורה יראו אור, להתהלך בדרך טובים וישרים, וביראת ה' כל היום.
רבים אומרים מי יראנו טוב בתורה? - אבל יודעים אנחנו שלא רבים יחכמו, ואף אם יחכמו, סוף כל סוף, בעל כרחם יעזבו את לימודם, לטרוח בשביל פרנסתם. ובכן, מה בצע להאריך קן הילדים על חינוך התורה. ודי להם אם כבר ידעו להתפלל ולברך. ואמנם לא זו הדרך מוציאתם מידי עבירה, וענוש יענשו על עוזבם את תורת ה' מבניהם. כי כבר אמרו זיכרונם לברכה: 'יגעתי ומצאתי תאמין' שבלתי ספק התמדתם בלימוד, עושה פרי. על כל פנים להיות הבן, חכם ונבון בלימוד ספרי המוסר, ובדברים קלי ההבנה מהדינים הפשוטים וכיוצא. ואף שרואים שאין רבים חכמים היינו משום שלא התמידו בלימודם כפי הצורך. ואם משום שסוף סוף עוזבים לימודם, להביא טרף לביתם, על כל פנים מרוויחים שבשבתות וימים טובים, וגם בימי החול באיזה מן העיתים, שבטלים ממלאכתם, יכלו ימיהם באותם העיתים, בטיב התורה, ששכרה גדולה מכל המצוות, ולא יתעסקו בדברים בטלים, שנענשים עליהם. לא כן, אם לא ידעו ספרי חכמה, אף אם יודעים ללמוד ספר תהילים - בלתי הבנה, נקל ליצר הרע להתגרות בהם, ולבטלם מלימודם. כי לא ימצאו קורת רוח בעת לימודם.
קרן הצבי, דרושים, דרוש א' (19-20 בדפים של האתר), דפוס דוד עידן וחבריו, ג'רבא, תרפ"ד (1924)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שהאש לא תתמיד בהדלקה, אלא על ידי ריבוי העצים.
הטעם שנמשלה התורה לאש כמאמר: 'הלא כה דברי כאש' - שכמו שהאש לא תתמיד בהדלקה, אלא על ידי ריבוי עצים, וכן כל כמה שיהיה ריבוי עצים, כן תגדל השלהבת, כמו כן בלימוד התורה - כל כמה שירבו החברים, כן תרבה החכמה, ויוכלו לתרץ הקושיות החמורות. וזהו שסיים הכתוב: 'וכפטיש יפוצץ סלע' - שאם ילמדו מן האש ללמוד בחברותא, אז הקושיות החמורות הדומות לסלע קשה יתפוצצו כסלע המתפוצץ בפטיש.
ולכך ציווה ה' להיות 'אש תמיד תוקד על המזבח' - להורות לכהנים, שהם מורים הוראות לישראל, כמו שאמר הכתוב: 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו', להיות לומדים בחברותא, שבזה תרבה חכמתם, ויעלה להם הדין לאמיתו. כאשר תורה זה סגולת האש וכאמור. ושוב ראיתי בילקוט סופרים, שכתב וזו לשונו: 'למה נמשלו דברי תורה כאש, שנאמר 'הלא כה דברי כאש' - לומר לך מה אש אינו דולק יחידי אף דברי תורה אין מתקיימים ביחידי', וכפי הנראה שהן הן, הדברים שאמרנו.
אומר לציון, דף כו ע"א-ע"ב, דפוס מקיקץ דוד סעדון, ג'רבא, ת"ש (1940)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שתלויים חיי עולם בין העמים, במה שנתן לנו תורתו.
ידוע שהיו עמים רבים, ונטמעו בתוך עמים זולתם, ואבד זכרם מן העולם, לסיבת שהתגבר עם על עם זולתו. עד שכבשו תחתיו ונתבולל בתוכו. אך אנחנו עם בני ישראל, עם כי זה אלפי שנים ואנחנו תחת שבעים אומות, עם כל זה, עודנו חיים וקיימים לעד, והסיבה לזה להיות שיש לנו תורה שמבדלת אותנו מלהתערב בהם. ועודנו חיים וקיימים לעולמים. וזה שאנו אומרים: 'ברוך א-להינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים' - מלהתבולל עמהם. ומפרש במה? - 'ונתן לנו תורת אמת' ועל ידי זה 'וחיי עולם נטע בתוכנו' - שעודנו חיים וקיימים. וזהו שהקדים המדרש: כך בניך אינם מתברכים אלא בזכות התורה. ושוב אמר: כך בניך הם מבלים את כל העכו"ם והם קיימים לעולם, שזה בזה תלוי. שרק על ידי התורה אנו קיימים. ה' ייטע תורתו ואהבתו בלבנו, אמן.
אומר לציון דף כ"ט ע"ב עד ל' ע"א, דפוס מקיקץ דוד סעדון, ג'רבא, ת"ש (1940)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד נועם ההקדמה להכניע גאוות המחבר כראותו את גבורתו.
חוק הוא לכל מחבר ספר, להקדים אמרים בראשית ספרו, ממה שיהגה לבבו. חוק זה אין כל מחבר ספר עזבו. איש איש לדרכו פנה בהגיונו וניבו ... באופן שאין שום ספר בלתי הקדמה.
וכבר עמד בזה הרב 'שער בת רבים' בהקדמתו, ושאל על מה ולמה נקבע חוק זה אצל כל מחבר ספר חכמה. בארבע פינות העולם: נגבה וצפונה, קדמה וימה, ומה גם שיודע המחבר, שאין כל קורא פונה אל הקדמתו, רק אל הספר פנימה. ואף גם זאת שנטו המחברים מדרך הספרים הראשונים, כתורה נביאים וכתובים ומשנה וגמרא, שההקדמה מהם נעדרה. ואמנם המחברים הבאים אחריהם בחרו לפתוח ספריהם בהקדמה נהדרה. ביושר ומשפטי הלשון כלולה ואגורה. או כתואר השירים תאורה. ואם כשיבוא שום מחבר לסגור פתח השערה. מבלתי הקדמה בו נאמרה. אל הזקנים יהיו בעיניהם לזרה. ולא תהיה מחברתו אצלם מאושרה. וידינוהו כמפיר חוק מחוקי התורה ...
ועתה הט אזנך ושמע דברי חכמה. בנועם ההקדמה. כי אין כל כוונת המחבר בה. רק כדי שתהיה תורתו לשמה. יען שיצר לב האדם רע מקטנותו. וכראות המחבר את גבורתו. אשר הפליא לעשות במחברתו. יגבה לבו ויתהלל בחכמתו. ולזאת עשה יפה בעטו, עט סופר. לדבר על לבו להכניעו וגאותו יפר. כשיזכור בתוך הקדמתו, כי אין כל מאומה מידו, ורק ה' גבר עליו חסדו, שחלק אליו מכבודו.
קרן הצבי, הקדמה, דפוס דוד עידן וחבריו, ג'רבא, תרפ"ד (1924)