חכם דוד פארדו


subscribe
media
kiah.org.il

מקצת שבחו

חכם דוד פארדו נולד לאמו יוסטינה ולאביו חכם יעקב ביום א' ניסן תע"ח (1718) בונציה. משפחתו משפחת רבנים המיוחסת לחכם שמואל אבוהב בעל שו"ת דבר שמואל.
חכם דוד פארדו למד תורה מפי רבי שלמה זלמן מלבוב ומפי חכם יעקב בליליוס, מרבני ונציה. 
בילדותו התייתם מאביו ועבר לגור יחד עם אחותו רחל, אצל קרוב משפחה ערירי. הקרוב הוריש את כל רכושו לרחל על מנת שתוכל להתחתן בכבוד אך רחל נפטרה טרם נשאה. קרובי המשפחה סירבו להוריש את הכסף לחכם דוד פרדו, בטענה כי הכסף היה מיועד לאחותו בלבד, ורק לאחר נישואיה, תנאי שלא התקיים. 
בשנת תצ"ח (1738), בהיותו בן עשרים, בעקבות מות קרובו, ובשל מצבו הדחוק, חכם דוד פרדו נדד לאיספאלטרו (כיום העיר ספליט שבקרואטיה) ושימש שם כמלמד תינוקות. אחרי פטירת רבה של איספאלטרו, חכם אברהם דוד פאפו, נתמנה חכם דוד פרדו לרבה של העיר במקומו. הוא הקים ישיבה בעיר, בה למדו בין היתר חכם חיים יצחק מוסאפיא, שלימים שימש כרבה של איספלארטו חכם אברהם יונה, שלימים היה אב בית דין ונציה, חכם אברהם פינסו, מחבר הספר 'כתית למאור' ולימים חתנו, וחכם שבתי דוד ונטורה. בתקופה זו החל להשיב תשובות הלכתיות ונולדו לו שלושה בנים. 
בשנת תקל"ג (1773) נתמנה חכם דוד לרב העיר סרייבו (כיום בבוסניה). הוא תיקן תקנות, יסד חברות לימוד וחסד והקים ישיבה. בתקופה זו הדפיס רבים מספריו וחיבר פיוטים ותפילות.
בשנת תקל"ה (1775) נסע לליבורנו, בה פעלו מספר בתי דפוס עבריים, כדי להדפיס אחד מספריו. בליבורנו פגש את חכם חיים יוסף דוד אזולאי (מרן החיד"א), ששהה בה בשליחות כולל חברון. הוא התחבר אליו ולמד אתו תורה. לימים התחתן אברהם, בנו של חכם דוד פארדו, עם שמחה, בתו של מרן החיד"א. 
בשנת תקמ"א (1781) החל במסע העלייה לארץ ישראל. הוא הגיע לארץ כעבור שנה, והתיישב בירושלים. ושם שימש כחבר בבית הדין של חכם יום-טוב אלגאזי (המהרי"ט), ועמד בראש ישיבת 'חסד לאברהם'.
חכם דוד פרדו נפטר ביום י"ב ניסן תק"ן (1790), בגיל שבעים ושתיים, ונקבר בהר הזיתים.
חיבוריו כוללים תשובות הלכתיות שנדפסו בספר 'מכתם לדוד', הוא כתב ספרים רבים נוספים ובהם פרשנות לספרות חז"ל, פרשנות לתלמוד ולספרות הלכתית, דרשות, פיוטים, תפילות ועוד.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' משיב שיכולים להכריח האבל לצאת מפתח ביתו שצרכים למניין.
כפר קטן שהיו בה י"א ישראלים, ואירע הדבר, כי מת אביו של אחד מהם, ומעתה לא נשאר שם אלא מנין מצומצם. באו ושאלו מי עדיף יותר, שיתפללו בבית האבל כמנהג בתפוצות ישראל, ועוד על כי האבל שבוע ראשון אינו יוצא מפתח ביתו, או עדיף יותר שלא לבטל אמירת התפילה בבית הכנסת ויבוא גם האבל להשלים מניין עמהם. ...
והוא עיקר הדין בנידון שלנו, שאם הם רוצים דווקא שלא לשנות מקומם, יכולים להכריחו, ואינו יכול להיפטר בטענה שאין האבל יוצא מפתח ביתו, שזה פשוט שלצורך מצווה מותר, ומעשים בכל יום שבהרבה מקומות יוצא האבל לבית הכנסת להתפלל, ואפילו יבוא עליהם בטענה שמצווה היא להתפלל בבית האבל, ויש בה גמילות חסדים כדלעיל, מכל מקום אין כופים עליה.
אבל אם הם מתרצים בכך ונוח להם לעשות מצוה של גמילות חסדים, אלא שחוששים שמא תהיה מצווה הבא בעבירה להניח לבית הכנסת, בזה נאמר ודאי שיהא נכון לבם בטוח שאין בזה שום שמץ וסרך איסור כלל, מהטעמים שאמרנו.
מכתם לדוד, אורח חיים סימן יד-טו
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מבאר ארבע מידות בנותני צדקה.
שפעמים בא עני אורח לעיר, ומביא איגרת מליצה ליחיד מיחידי העיר, שמליצים לו עליו, שיהיה לו מעיר, לעזור להיות עושה ומעשה. ופעמים טבע זה האיש כשבא העני אומר לו: אני אעשה עמך כפי יכולתי, אבל אי אפשר לי לדבר עם אחרים, יען אני יודע כי כל העיר עזובה, הן ציבור עני - זה 'עינו רעה בשל אחרים'. ולפעמים יש אחר שאומר אני אשתדל כפי כוחי שהקהל יתנו לך, אבל משלי איני יכול - זה 'עינו רעה בשלו'. ופעמים יש אחד שמפייסו בדברים ואומר לו: אל תירא, אני אעשה מה שאוכל ואדבר גם כן עם אחרים - זה חסיד, שמלבד הנתינה מפייסו גם בדברים, כמו שכתוב: 'ותפק לרעב נפשך', יש אחר שאומר לו: אוי לך, היכן באת, בדיוטא התחתונה! כולנו עניים, כמוני כמוהם - וזה רשע, אף על גב שסוף סוף נותנים לו, מכל מקום, במה שהֵיצר לו מלכתחילה לפיכך נקרא רשע.
שושנים לדוד, מסכת אבות, פרק ה, משנה י"ג, עמ' 107, הוצאת שיח ישראל, ירושלים, תשמ"ח (1988)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מבאר ארבע מידות בהולכים לבית המדרש.
נראה לי לפרש כוונת התנא, שרוצה לומר: ארבע מידות ברגילים לילך לבית המדרש.
'הולך ואינו עושה' - רוצה לומר: יום אחד אירע לזה החכם, דבר מצווה לידו, ואינו רוצה להתעסק בה כדי שלא יבטל לימודו, וזהו הולך ואינו עושה. ואם היא מצווה שאפשר לעשות על ידי אחרים, יפה עשה - שלא ליבטל בשבילה מתלמוד תורה, שתלמוד תורה כנגד כולם, ומקבל שכר על זה, וזהו: 'שכר הליכה בידו'. ופעמים תבוא ליד חכם מצווה שאי אפשר ליעשות על ידי אחרים, ואז הדין הוא לבטל תלמוד תורה, וכנגד זה אמר: 'עושה ואינו הולך - שכר מעשה בידו', כמבואר בפוסקים. ואם השתדל החכם לקיים שתיהן לעשות המצווה מהר, ולילך מיד לבית המדרש אז נקרא חסיד.
'לא הולך ולא עושה - רשע', זה יובן על דרך מאמרם, זיכרונם לברכה: מי שרגיל לבוא לבית הכנסת או לבית המדרש ולא בא יום אחד, הקדוש ברוך הוא שואל עליו וכולי. אם לדבר מצווה הלך - נוגה לו ואם לדבר רשות הלך - אין נוגה לו. וכנגד זה אמר: זה שרגיל לילך לבית המדרש, ועכשיו לא הולך וגם לא עושה, רוצה לומר שמניעתו מלבוא לא היתה מצד היותו עסוק בעשיית מצווה, לזה יקרא רשע.
שושנים לדוד, מסכת אבות, פרק ה, משנה י"ד, עמ' 108, הוצאת שיח ישראל, ירושלים, תשמ"ח (1988)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מתיר להרבות השמחה בניירות אבק שריפה בחג שמחת תורה.
כי הנה עתה חדשים מקרוב מביאים מויניזייא, מיני ניירות כרוכות וקשורות, מלאות מעפר מאבק השרפה הנקרא בארוט, ולרבות השמחה לכבוד התורה מבעירים קצת האש בקצה הנייר, ונבער והולך מאיליו, ויוצאים ניצוצות אש לכל עבר למרחוק, וכל העם רואים את הקולות ואת ניצוצות האש היוצאים משם והולכים מסביב-סביב עד שזה מפסיק לבעור. לכה אמר לבי נחפשה דרכינו ונחקורה אם יש בזה צד איסור, ואם יש למחות בהם או לא. ...
בדבר הבערת הניירות שבאו בשאלה, לא תמצא בארץ החיים לדון עם מי שתקיף, שיוכל להראות פנים להחמיר רק מכוח ההיא דבר של בטלה שאמר רבי יהודה לא תאסור ולא תתיר. ...
כי נר מצוה היא, ויוצא בה משום שמחה להרבות שמחה בלב האנשים, כי נועדו יחדיו ונהית לה שמחה של מצוה ... ולפי מעוט ידיעתי והשגתי לא מצאתי לגוף הבוער זה שום סרך איסור.
מכתם לדוד, אורח חיים סימן י"ט
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שלא מוחים בשליח ציבור קבוע, ששכח ספירת לילה אחד.
מי ששכח לילה אחד ויומו לספור ספירת העומר, הדין פשוט שלא יספור עוד בברכה. וכאן הבן שואל: אם זה ששכח הוא שליח ציבור קבוע בבית הכנסת, מה יהיה דינו? יספור לילות אחרים בצבור בברכה כדי להוציא את מי שאינו יודע בקהל? ...
נראה שאם הוא שליח ציבור קבוע, ואינו בא לימלך, אלא מעצמו עושה כך, ועולה ומברך כדרכו - לא מוחים בו, הואיל ויש לו סמוכות. ... אלא שאם בא לימלך לא מורים לו, ומיהו אם עשה - עשה. ...
ומה גם שבכגון זה שייך קצת הטעם שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, לפי מה שהעלו רוב האחרונים שאם ברכה לבטלה אינו אלא דרבנן. ...
וכל שכן מה שבא בשאלה אם אירע שלילה אחד עבר לפני התיבה וברך, אם יוכל שוב אחר כך לספור ולברך כל שאר הלילות, שזה דבר פשוט שלא מן השם הוא זה, ואין זה עולה על הדעת כלל להתיר.
מכתם לדוד, אורח חיים סימן ט"ז