חכם ישראל קושטא

תק"פ - ז' אייר תרנ"ז      

1 8 9 7 - 1 8 1 9      

חכם ישראל קושטא

מקצת שבחו

חכם ישראל קושטא נולד לאביו עמנואל ולאימו רגינה סופינו, בשנת תק"פ (1819) בעיר ליוורנו, בדוכסות טוסקנה. 
היה מתלמידי החכם אברהם ברוך פיפרנו, אב בית דין, מוציא לאור, ומחנך, שהנחיל לתלמידיו את אהבת השירה והשפה העברית. חכם ישראל קושטא גדל בתורה וביראה, ורכש השכלה רחבה וידיעת שפות.
בשנת תקצ"ז (1837) הוציא לאור פירוש לספר תהילים. בשנת תר"א (1841) הוציא לאור פירוש לשלוש מהמגילות.
בשנת תר"ד (1844) נשא לאישה את מרת מריאה אדלס, ונולדו להם שלוש בנות ובן. כשלושה חודשים לאחר הולדת בנם עמנואל, אשתו נפטרה, כנראה מרעלת הריון. לאחר פטירתה, נשא אישה נוספת, ונולדו להם שתי בנות.
מכיוון שהיה מחנך בבית ספר, הוציא לאור, בשנת תר"ד, (1844) ספר לימוד דקדוק עברי , בהמשך הוציא לאור עוד שני ספרי דקדוק. הוא השתתף בהוצאת מיליון עברי-איטלקי, ושימש נציגה של 'אליאנס: כל ישראל חברים' בליוורנו.
בשנת תרי"א (1851) הוציא לאור לקט מעובד של סיפורים חינוכיים בשם 'מקווה ישראל'. בשנת תרי"ג (1853) הוציא לאור את ספר שיריו ישיר ישראל'. באותה שנה הוציא לאור ספר מוסר ומשלי שועלים בשם 'מוסר אב'. בשנת תרי"ד (1854) הוציא לאור סידור ומחזור תפילה מתורגמים לאיטלקית.
בשנת תרכ"ד (1864), לאחר פטירת רבו, החליפו כחבר בית הדין יחד עם החכם אליהו בן אמוזג והחכם אברהם טולוסא. יחדיו שימשו רבנים ראשיים. יחד עם חברו, חכם אליהו בן אמוזג, עמד בראש בית המדרש לרבנים בליוורנו. בין תלמידיו הרבים נמנים החכם שמואל יונה בן דוד קולומבו, החכם יעקב אליהו רקח, והחכם אלפרדו טואף.
בשנת תרכ"ד (1864) רכש את בית הדפוס של משה יהושע טוביאנה, והוציא לאור ספרים רבים של חכמי ישראל. בשנת תרכ"ו (1866) הוציא לאור הגדה לפסח וספר תהילים מתורגמים לאיטלקית. בשנת תר"ם (1880) הוציא לאור לקט מספרות המזרח בשם 'ערבים בתוכה'. בשנת תר"ן (1890) הוציא לאור ספר שיריו בשם 'כי נער ישראל'.
חכם ישראל קושטא נפטר בשנת תרנ"ז (1897), ונטמן בליוורנו. יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ז' באייר, יום בו חתם על ההקדמה לספרו 'כי נער ישראל'.
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד מעשה בכומר שהיה מחסידי אומות העולם.
כהן לגויים, שנקרא בשם שהורו, יצא לדרכו, ובעודו עולה על המרכבה, קרבה אליו אישה עניה ותאמר לו: תן נא לי אגורה קטנה כי נודדה ללחם אנוכי. והאיש היה מחסידי אומות העולם, ויאמר אל עבדו: תן לה שקל זהב. ויאמר העבד: ומה אדוני מצווה את עבדו?! התיתן כספך אל האישה הזאת?! והיא יהודית. ויאמר הכהן: ידעתי בני ידעתי, כי קשה בעיני הגויים להיטיב לעניי היהודים, ואין נותנים להם מאומה - ורע בעיני הדבר הזה. לכן תן לה חמישה שקלים זהב, תנה אותם לה על דעתי, ועל דעת אחי באמונה.
'מקוה ישראל', סימן כ"ג, כתב יד ליוורנו, תר"נ (1890)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' משל על הצדקה שאינה שלמה ללא כל מידותיה
ויהי היום, ויכלא הגשם בשמים, ותראה הקשת בעננה, ושבעת עיניה בה. ויהי ריב ביניהן, למי הגדולה על חברתה. ותאמר עין האדום: אני גדולה מכן, אשר בי יכבדו שרים ומלכים במלבושי ארגמן, אשר ילבשו לכבוד ולתפארת. ותאמר עין השמים: אני גדולה מכן, אשר ישתומם כל רואי כאשר ישא עיניו השמים. ותאמר עין הירקרק: אני גדולה מכן, אשר יקרתי בעיני כל, וכי יחפצו כל בני אדם מכל מחמדים כי עין הזהב היא עיני. ותאמר עין הירוק: אני גדולה מכולכן, כי בי יכבדו שדות ועמקים גנות ופרדסים, ובאדמה אשר אני שם יאמרו כל רואיה: ברוכה היא לה'. ותאמרנה שלושת העיניים הנותרות: האמת אתכן אחיותינו. לכל אחת מכן תמצא גדולה וכבוד ,אך אם תחסר הקשת הזאת אף אחת מעיניה, אף אחת משלושתנו אשר לא רמה קרננו כקרנכן, לא יאורו פניה כמו עתה, ולא יתמה עליה כל רואה. וכן מעשה הצדקה, כל אחד מפעולותיה טוב הוא, נחמד ונעים\ אך האיש לא יקרא צדיק תמים, אם חסר לו אף אחת.
'מקוה ישראל', סימן מ"ח, כתב יד ליוורנו, תר"נ (1890)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד מעשה במומר למצוא חן, ויבז לו, שהממיר דתו ימרה גם מלכו.
בימי קיסר נפוליאון, איש ישראל, שר חמישים, המיר דתו בדת הקיסר, כי אמר אמצא חן בעיניו, אם אעבוד א-להיו. ויתחנן אליו כי יגדלהו וינשאהו, לשלם לו גמול על המעשה אשר עשה, בהדבק עוד למלכו, ותורה אחת ואמונה אחת לשניהם. ויבז אותו הקיסר בלבו ויאמר: אני לא אגדלהו, ולא אנשאהו, ולא אשים בו בטחוני, כי האיש אשר המיר א-להיו, והמרה בו, ימרה גם מלכו, וימכור גם ארצו ביד אויביה.
'מקוה ישראל', סימן ל"ה, כתב יד ליוורנו, תר"נ (1890)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד להתבונן במעמקי מחשבתו על כל ענייני לימודיו.
איש אחד, רוכב על סוס, עמד ברחוב העיר, ויקרא ... ויאמר להם: כך אמר דוד נעים זמירות ישראל: 'מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב - נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו'. ויגש אליו רבי ינאי, ויחבקהו, וינשקהו, ויביאהו אל ביתו, וישם לפניו לאכול, ומקום ללון נתן לו. ויהי ממחרת, ויבואו רבי ינאי לבית לימודו, ויאמרו לו הבחורים, הלומדים תורה מפיו: אדונינו ומלמדנו, למה כיבדת כבוד גדול את האיש, אשר אמר אתמול דברי מזמור, הידועים לכל? הלא ידענו כולנו דברי דוד אלה, ומה בא לחדש? ויאמר להם: ידעתי בני ידעתי, המזמור שקראתי עמכם, ועם אחרים, ולבדי, פעמים רבות אך כאשר קראתיו, לא נתתי לבי עליו, לקחת ממנו מוסר השכל, עד אשר בא האיש הזה, וישם את הדברים בפי וילמדני דעת, להתבונן במעמקי מחשבתי על כל עניני לימודי. ...
דעו בני כי אם תקראו בספר התורה, בלב שלם ובנפש חפצה, תמצאו בו אלף אלפי אלפים עניינים האלה, ואם תלמדום בדרך זה, תגדלו והייתם לאנשים יראי אלהים ואהובים לכל.
'מקוה ישראל', סימן מ"ז, כתב יד ליוורנו, תר"נ (1890)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד מכל שמחה, ראשונה ועיקר כולם תהיה שמחת ירושלים.
אם היו משוררים שירי ה' על אדמת ניכר, היה נראה ששכחו את ירושלים, ולא היו עצבים ודואגים על מפלתה. לכן אומר שלא ישכחנה לעולם, ויעלנה על לב תמיד בדאגה ובכאב, עודנה בחורבנה, וכל זאת אומר בקצר מלים ובמליצה: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני' - כלומר לא תשמע לקול רצוני, ולא תעשה צרכי. 'תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי' - רוצה לאמר: מכל שמחה שאשמח, ראשונה ועיקר כולם תהיה שמחת ירושלים, כשתבנה ותכונן במהרה בימינו אמן.
'סדר חמש תעניות' עם פירוש רבי ישראל קושטא, סדר תשעה באב, ליוורנו, תרל"ו (1876)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שהשפה העברית הנה קשר אמיץ לחבר יחדיו את בני ישראל.
שמענו אומרים: מה בצע כי לדרך לימוד לשון א-להים נשים פעמינו? מה שווה לנו לדעת שפת המתים, אשר היו מימי קדם, אשר עמהם מתה, ומהם לקבר הובלה? הנוכל להחיותה ולהקימה על מצבה הראשון? לא כף יד הא-להים, היא לבדה תעשה זאת, ביום האדיר והנורא, אשר ישוב ישראל להיות לגוי אחד בארץ ... השפה הנפלאה הזאת ... הנה קשר אמיץ, לחבר יחדיו את בני ישראל, הנדחים והמפוזרים בכל פינות הארץ לאגודה אחת. ... ובמה ניודע איש אל אחיו, המדבר לשון אחרת? ... רק בזאת ייוודע לאחיו, בשמוע הדברים האלה: 'שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד'. כמה פעמים נפלו כלי מלחמה, מיד איש ישראל על אחיו, אשר לא הכיר אותו בראשונה, וירך לבבו אכזרי, ובמקום הרוג אותו, קראו: אחי. ויחבק לו, וינשק לו, כאח את אח ירצה. והיה כי יקרב אל עיר, איש הולך בדרך מרחוק, ושמע קול רינה וישועה באהלי ה', בבתי תפילתו, יכמרו רחמיו, ושם יבוא לדעת את אחיו, העובדים עמו דת אחת ואמונה אחת.
'מוסר אב', הקדמה , דף ג-ח, ליוורנו, תרי"ג (1853)