חכם רפאל דוד מזרחי

- ז' אדר      

0 - 0      

חכם רפאל דוד מזרחי

מקצת שבחו

חכם רפאל דוד מזרחי נולד לאביו ולאימו בקושטא (איסטנבול) שבתורכיה.
עיקר תורתו למד מפי רבו, החכם אליעזר די טולידו מחבר 'משנת רבי אליעזר', מגדולי חכמי תורכיה. גדל בתורה וביראה, והיה למשגיח על שוחטי העיר קושטא. נשא ונתן בהלכה לפני החכם משה פריסקו. היה מומחה להלכות טריפות. תשובותיו בהלכות טריפות, וחידושיו על התורה ועל אגדות התלמוד, הודפסו בספר 'צעיר רד"ם', שיצא לאור בשאלוניקי בשנת תר"ט (1849) בידי חכם רפאל חיים בנימין פרץ, בהסכמת רבו, החכם אליעזר די טולידו. הספר נכרך יחד עם הספר 'אבני שוהם' לחכם אברהם פרץ, אביו של המוציא לאור.
בספרו מתגלה בקיאותו של חכם רפאל דוד מזרחי בעומקה של ההלכה, הגם שברוב ענוותנותו, מביא בתחילת ספרו, מעשה שאירע לו, 'מחמת בלבול מכאוב העיניים', ובו טעה והפסיק את קריאת המפטיר בתורה לאחר שנקראו רק שני פסוקים. מכאן עלתה שאלתו האם לברך לפני הקריאה החוזרת, ואת הכרעתו. למרות הכרעתו במקום, הוא מוסיף בחקירתו, ומודה על האמת: 'ושוב ראיתי שטעיתי בהוראתי וכמו שאבאר'. בתשובותיו בענייני טריפות, בדינים שונים הוא נסמך על מנהגי העיר, ועל הסכמת שאר הבודקים המומחים במלאכת השחיטה על פי אומנותם. בשעת מחלוקת נסמך על תשובות הבודקים איך נוהגים. תשובותיו מהווים סמך למנהג הספרדים עד היום, כמנהג מרן, שלא להחמיר, אם הורדה חסרה או שינה את מקומה או צורתה.
יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ז' באדר, שכל נשמות חכמי ישראל כלולות במשה רבינו.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד, שהמעשה את הרבים, גדול מכל אחד מהעושים.
'אמר רבי אלעזר: גדול המעשה יותר מן העושה, שנאמר: 'והיה מעשה הצדקה שלום, ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם'. והמפרשים זיכרונם לברכה, המה ראו כן תמהו, שהרי בפרק 'חלק' אומרים: 'אמר רבי אבהו: כל המעשה את חברו לדבר מצווה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשהו, שנאמר: 'ומטך אשר הכית את היאור'. וכי משה הכה את היאור?! - והלא אהרן הכהן, אלא לומר לך, כל המעשה את חברו לדבר מצווה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשהו'. ופרש רש"י: כאילו עשהו לאותו דבר מצווה. עד כאן. - הרי משמע מכאן ששכר המעשה הוא כשכר העושה. ... ולעניות דעתי לחלק, שההיא של פרק 'חלק' מדובר במעשה לאדם אחד דווקא, וכן משמע גם מהראיה שהביא ממשה שאמר לאהרן, עיין שם. וכמו שמשמע גם מלשונו שאמר: 'המעשה את חברו', בזה הוא שאמרו - ששכר המעשה שווה לשכר העושה. אבל רבי אלעזר מדבר במעשה את הרבים, שבכל אחד שהוא מעשה שייתן צדקה, הוא נוטל שכר כנגד הנותן ובהצמידם יחד, השכר שהוא מקבל בשביל מה שטרח לעשות לרבים בין כולם, נמצא שעולה שכר המעשה יותר מן העושה. אבל לעולם אותה של רבי אבהו עיקר.
חכם רפאל דוד מזרחי, צעיר רדם, דף כד ע"ב, דפוס סעדי הלוי אשכנזי, שאלוניקי, תר"ט (1849). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שלא בא להספיד הצדיק, מורה שאין בו מידת האחדות.
'סורו נא מעל אהלי האנשים הרעים האלה' - והנה מצאנו במחלוקתו של קורח, שבשביל רשעותם, נפרע הקדוש ברוך הוא מהם, ונבלעו בארץ בעודם חיים, וכל זה גרם להם על היותם במחלוקת ולא באחדות אחת. וכבר ידוע מאמרם זיכרונם לברכה, שההספד שנעשה לצדיק מורה לאחדות, שבהיותם בוכים מתאבלים עליו, שכל ישראל גוף אחד הם ... לא כן כשאדם מתעצל בהספד הצדיק, ולא בא להספידו ולהקריב עליו, זה מורה שאין בו מידת האחדות, אלא, אדרבה, מידתו הוא להחזיק במחלוקת, ולהיות מובדל מחבריו ישראל, ואם כן זה נכנס בסוג רשע וכמידת קרח שעונשו הוא שיבלע גופו בארץ, כעדת קורח. וזהו כוונתם: 'ראוי לקוברו בחייו' - כלומר כיוון שאין בו מידת האחדות, כאמור, נשמע מזה, שכוונתו הוא להחזיק במחלוקת, ואם כן הוא 'ראוי לקוברו בחייו', לא עלינו, כאמור.
חכם רפאל דוד מזרחי, צעיר רדם, דף כא ע"א-ב, דפוס סעדי הלוי אשכנזי, שאלוניקי, תר"ט (1849). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד סמוכים 'ואלה שמות' השבטים, הרומזים לגאולה.
'ואלה שמות בני ישראל' - והנה יש לומר, שהאות ו' של 'ואלה' מיותרת, והיה די באומרו 'אלה'. ושמעתי מפי הרב המובהק, כבוד מורנו החכם רבי חיים משה פריסקו, ישמרהו ה', ששמע מפי אדם גדול שהיה אומר, עם מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, ששמות השבטים כל אחד הוא רומז לגאולה שהיו עתידים להיגאל, ובכל שם ושם יש רמז בלשונו, לשון גאולה. 'ראובן' - על שם שראה ה' בעוני עמו, 'שמעון' - על שם ששמע הקדוש ברוך הוא בזעקתם, וכולי. והנה בסוף סדרת 'ויחי' כתוב: 'פקוד יפקוד א-לוהים', שהבטיחם על הגאולה, ועל זה בא הרמז 'ואלה שמות' - ורוצה לומר שהוא סמוך עם מה שלמעלה, והוא שהראיה שעתיד הקדוש ברוך הוא לגאלם הוא, 'ואלה שמות', שהם רומזים הגאולה. וקל להבין.
ולעניות דעתי נראה לומר בפשיטות, על פי מה שאמר רש"י זיכרונו לברכה: 'להודיע חיבתם חזר ומנאם', אם כן בא על נכון האות ו', שהוא מוסיף על עניין הראשון, שמנאם כבר וחזר עוד ומנאם כאן.
חכם רפאל דוד מזרחי, צעיר רדם, דף יח ע"ב, דפוס סעדי הלוי אשכנזי, שאלוניקי, תר"ט (1849). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד סמוכים ראש התורה וסופה, שהגדולים לא יתגאו על הציבור.
סמיכות גמר התורה 'לעיני כל ישראל' עם ראשה 'בראשית ברא' - והנה ידוע ש'עיני העדה' נקראים החשובים שבישראל, כמו שאמר הכתוב 'והיה אם מעיני העדה'. ... אפשר לומר בסמיכות ראש התורה וסופה עם מה שכתבו בגמרא, שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו: יתוש קדמך במעשה בראשית. עוד אמרו זיכרונם לברכה, שפרנס המתגאה על הצבור שלא לשמה, הקדוש ברוך הוא שונאו. אפשר שלזה בא הרמז 'לעיני כל ישראל' - שהם הגדולים שבהם, אל תתגאו על הציבור, כי 'בראשית ברא' - שם רמז: יתוש קדמך במעשה בראשית. וקל להבין.
חכם רפאל דוד מזרחי, צעיר רדם, דף כ ע"ב, דפוס סעדי הלוי אשכנזי, שאלוניקי, תר"ט (1849). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שבעלה עם הארץ, וטורחת עמו שילמד, שכרה יותר מבעלה.
נראה מה שאמרו ב'סוטה' שהם שווים, חלק כחלק הוא מפני שלא יש לאשה כל כך טורח כי אם במה שממתינות לבעליהם עד שיבואו מבית חכמים. אבל שילך הבעל ללמוד תורה, לזה הוא בעצמו הולך, ואין לה טרחה כל כך, כי אם בהמתנה לבד, לזה די לה שיתחלקו השכר, חלק כחלק.
אבל ההיא של 'ברכות' מדובר שהבעל הוא עם הארץ והאישה טורחת עמו בכל יום שילך ללמוד תורה, והוא אומרם: 'ובשינון בעליהם בבית חכמים' ונמצא שכל מה שלומד הבעל, הוא בסיבתה, לזה יש לה שכר יותר מן הבעל, וכמו שאמרו זיכרונם לברכה: 'גדול המעשה יותר מן העושה', שאם לא היא, לא היה אפשר לבעל בשום אופן שילמד תורה.
חכם רפאל דוד מזרחי, צעיר רדם, דף כד ע"ב, דפוס סעדי הלוי אשכנזי, שאלוניקי, תר"ט (1849). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שהרבה תורה ומצוות, שאין לו פנאי לרדוף אחר התענוגים.
'רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר' - שאדרבה, מסתבר ההיפך, שאם היה רוצה לזכותם, היה לו למעט המצוות, כדי שיוכלו לקיימם ולא יעברו על אחת מהנה. ... זהו כוונת התנא: 'רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל' - שמרוב חיבתו עם ישראל עמו, 'הרבה לנו תורה ומצוות', שבלי זה היה מקום להחטיאו באומרו: קיים מיעוט המצוות שנצטווית, ואחר כך עשה מה שלבך חפץ, משום כך 'הרבה לנו' וציוונו להגות בו יומם ולילה, ונמצא שאין לו פנאי להיותו להוט אחר התענוגים, נמצא שהריבוי הוא לזכותנו.
חכם רפאל דוד מזרחי, צעיר רדם, דף כה ע"ב, דפוס סעדי הלוי אשכנזי, שאלוניקי, תר"ט (1849). מתוך 'החכם היומי'