חכם יצחק בר שֵׁשֶׁת בֶּרְפֶת

פ"ו - ב' אלול קס"ח      

1 4 0 8 - 1 3 2 6      

חכם יצחק בר שֵׁשֶׁת בֶּרְפֶת

מקצת שבחו

חכם יצחק בר שֵׁשֶׁת בֶּרְפֶת נולד לאביו ולאמו בשנת פ"ו (1326) בעיר ברצלונה ספרד.
תורתו למד מפי החכם חסדאי קרשקש הראשון, מפי החכם פרץ בן יצחק הכהן, ומפי רבו המובהק, החכם רבינו ניסים בן ראובן גירונדי בעיר ברצלונה. בשל עלילת דברים על ראשי היהודים, נאסר יחד עם רבותיו ונכבדי הקהל. למשך חמישה חודשים עד שיצאה לאור צדקתם.
חכם יצחק בר ששת עבר לעיר סרגוסה, שם נשא בעל הרבנות במשך ארבע שנים. שם נפטר בנו, והוא בן שמונה שנים, שם נודע לו על מות אמו ואחיו הצעיר בברצלונה. מסרגוסה עבר לעיר קלעת איוב ומשם עבר לשמש ברבנות בעיר וולנסיה עד לפרעות ביהודים בשנת קנ"א (1391). 
בשנת קנ"א (1391), כחלק ממאבק איכרים ואנשי אצולה כנגד המלוכה בספרד, נרצחו מאות יהודים על קידוש השם, חלק מן היהודים נמכרו לעבדות, ויהודים רבים אולצו להתנצר. בעיר וולנסיה לבדה, עירו של חכם יצחק בר ששת, נרצחו כ-250 יהודים. בשל גל הפרעות גלו רבים מיהודי ספרד לצפון אפריקה, ובתוכם חכם יצחק בר ששת וחכם שמעון בן צמח דוראן, שעברו לאלג'יר. חכם יצחק בר ששת התקבל באלג'יר כמנהיג ודיין הקהילה, ואף קיבל מינוי מהשליט המוסלמי, אך נמנע מקבלת המשרה מפאת כבודו של חכם שמעון בן צמח, ואף הוא נמנע מקבלת המשרה כל עוד חכם יצחק בר ששת היה בחיים. 
חכם יצחק בר ששת נפטר ביום ב' אלול בשנת קס"ח (1408). בשל הרחבת העיר נעקר קברו וקברו של חכם שמעון בן צמח. שני החכמים נטמנו מחדש אחד בסמוך לשני, ונקבע ציון גדול לשניהם.
מכל כתביו, נותרו בידנו קובץ תשובותיו, המונה 517 תשובות (תקי"ז סימנים). נשתמרו מובאות מחידושיו לכמה ממסכתות הש"ס, וכן שירה, פיוטים וקינות הנמצאים בידנו.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד להעלים עיניהם משורת הדין בענייני הזיווגים שלא למנעם.
אם לא קיים מצוות פריה ורביה, ואין לו אשה אחרת ראויה לבנים, ובא לישא אשה שאינה בת בנים - שורת הדין שבית דין מונעים אותו מלישאנה ... אמנם כל זה שורת הדין לפי הגמרא. אבל מה נעשה, שלא ראינו בימינו ולא שמענו מכמה דורות, בית דין שנזקק לזה לכוף ולהוציא באישה ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה או שהיא זקנה, ואף אם אין לו בנים. ... וכן בבת כהן או בת תלמיד חכם לעם הארץ, וכן בת עם הארץ לתלמיד חכם. ולזה אם היו בית דין נזקקים לדקדק על פי שורת הדין בענייני הזיווגים ובאו לכפותם היו צריכים לכפות את כולם. ורוב הנשים, הבאות בימים, היו יוצאות ונוטלות כתובה ונדוניה, ואין כתובה שלא הושלכה בה תגרה, ותרבה הקטטה והמריבה. ולזה העלימו חכמי הדורות את עיניהם בענייני הזיווגים שלא למנעם, אין צריך לומר שלא להפרידם, כל ששניהם רוצים ואין בנשואים ההם, לא משום ערווה ולא משום איסור מצווה ולא משום איסור קדושה. ודי להם לדונם על פי הדין כשיש מחלוקת בין איש לאשתו.
תשובות הרב, סימן ט"ו, קושטא, ש"ז (1547)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד איך מותר לצאת בשיירה למחיתם שיצטרכו לחלל בה השבת.
יהודים שהולכים בשיירה בגמלים עם אורחת ישמעאלים במדבר הגדול והנורא, והכל יודעים שמאחר שאינם רוכבים על סוסים כי אם על הגמלים שהם צריכים לחלל שבת בפרהסיה, לרכוב וללכת עם השיירה כי מפני הסכנה לא יוכלו להתעכב במדבר לבדם בשבת, ולכן נסתפקת אם ראוי למחות בידם שלא יצאו בשיירה במדברות, למען לא יבאו לחלל את השבת, אף על פי שאין להם במה שיחיו כי אם בהליכה עם השיירות ...
כל שיוצא מן הישוב בשיירה למדברות ביום ראשון ויום שני ויום שלישי - מותר, לפי שאלו הג' ימים מן השבוע מתייחסים לשבת שעבר ונקראים אחר השבת, ואין לו להימנע מלצאת מחמת השבת הבאה, שאז אם יהיה לו סכנה, ויצטרך לחללו מפני פקוח נפש - מותר הוא ואין בכאן איסור. אבל ליוצא מן הישוב למדבר ביום רביעי ויום חמישי וערב שבת - אסור, לפי ששלושה ימים אלו מתייחסים לשבת הבאה ונקראים לפני השבת.
תשובות הרב, סימן י"ז, קושטא, ש"ז (1547)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שלא ניתנה תורה על דעת האוסר את המותר, ומתיר את האסור.
יש אנשים לומדי תורה שלא לשמה, ויתייצבו בעדת אל לאסור את המותר ויאמרו כן פשט המנהג, ולהתיר את האסור ביד רמה כי כן כתוב בתורה על פי התורה וכולי, ואפילו מזידים עד כאן. ובזה אומר לך כי יש דברים מותרים מן הדין, וישראל נהגו בהן איסור מעצמן שלא בתקנת חכמים, לגדל ולהתקדש במותר להם ובמנהג כזה אסור לעבור עליו כגופי תורה ... אמנם הדבר שהוא מותר גמור לדברי הכל, ונהג בו איסור לא לגדר, אלא מפני שטועה וסבור שהוא אסור מן הדין - בזה אם בא לשאול כמו שנשאלים על הנדר נשאל ומתירים לו ... והמקום הנוהגים היתר בדבר שהוא אסור גמור לדברי הכל - אין מניחים אותם על מנהגם בשום פנים ... ואם הם בלתי מקבלים תוכחת ואינם שומעים לקול מורים ולמלמדים לא יטו אזנם - מניחים אותם, ומוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים ... זהו מה שראוי להורות בענייני המנהגות.
ואותם התלמידים שלא הגיעו להוראה ומורים - עליהם הכתוב אומר: 'כי רבים חללים הפילה' - רוצה לומר שהם כנפל אשת שלא נגמרה יציאתו, וחלילה שניתנה תורה על פי דעתם התועה מדרך השכל.
תשובות הרב, סימן מ"ד, קושטא, ש"ז (1547)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שלא להוציא לעז במנהג טבילת הנשים המקלות בקלידה.
אני ידעתי כי כל הנשים ממיורקה, נהגו לחוף ראשן בנתר שקורין קלידה בשעת טבילה, וזהו אסור כמו שמוזכר בפרק אחרון מנידה: 'אשה לא תחוף ראשה לא בנתר ולא באהל'. ... כן נהגו בארצנו, שלא לחוף ראשן אלא במים חמים לבד. וכאשר הוגד לי מנהג הנשים הללו אמרתי לחזן, לאמור לאשתו, שתזהיר מזה בהצנע הנשים הבאות לטבול, והיה הדבר קשה בעיניהם, וקצת מקרובות רבי דוראן שאלו אליו על זה, ואמר להן: אדרבה אין טבילה בזולת הקלידה, כי הוא מנקה הראש הרבה, ושאין פירוש נתר קלידה, כי רבותינו זיכרונם לברכה הזכירו 'כלי נתר', ומקלידה אין עושים כלים. וכשומעי אמרתי: מפורסם הוא כי לעז נתר הוא קלידה, לכל מפרשי המקרא והגאון רב סעדיה זיכרונו לברכה בשרח תרגם: 'אם תכבסי בנתר' - 'אין גסלת באל טפל' שהוא קלידה, וכן בספרי הרפואה. ואם אין עושים כלים בזאת הארץ ליקרתו, והעפר בחינם, הנה אפשר שבמקום מוצאו עושים ממנו. וכן הזכירו חכמינו זיכרונם לברכה 'כלי גללים', ואין עושים ממנו כלים בזאת הארץ. ואחר כך שמעתי כי בטוניס עושים כלים מקלידה הנקרא בערבי 'טפל', לפי שבהם מתקררים המים הרבה, וכי ראיתי כי הנשים שומעים להקל, מה שלא היה ראוי להן בעניין זה, משכתי ידי שלא יאמרו כי אני מוציא לעז במנהג טבילתן, וציוויתי בביתי ולקרובותיי, השומעים לקולי ומאזינות אמרתי, לעשות כראוי.
תשובות הרב, סימן ל"ה, קושטא, ש"ז (1547)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שאף גדול בחוכמה, הקודמים שהנהיגום היו גדולים ממנו.
המנהג יפה הוא שיתפללו הצבור תחילה, והשליח צבור יתפלל עמהם בלחש כדי להסדיר תפילתו, ואחר כך יחזור שליח צבור להתפלל בקול רם כמו שנזכר במשנה שכתבת. וכן המנהג בקטלוניה ובכמה מקומות שהן בני תורה. אבל בארגון לא נהגו כן, וכשהייתי בסרקסטה מנעתי מהם המנהג ההוא בבית הכנסת שהייתי מתפלל שם, ואם היה הדבר קשה בעיניהם לשנות מנהגם.
גם זה כמו כ"ה שנים הגיד לי הרב רבי חסדאי בר רבי שלמה זיכרונו לברכה כי בלכתו קסטיליה ועבר דרך פרגה ראה שם מנהג ההוא ואמר לבטלו, ולא קבלו ממנו ואמרו לו. שאף אם הוא גדול בחכמה הם סבורים שהקודמים שהנהיגו שם המנהג ההוא היו גדולים ממנו, ואז קבל עליו שבשום מקום שלא תהיה ידו תקיפה עליהם אלא מצד מוסרם, שלא יתעצם לבטל מנהגם. ונראה שהמנהג ההוא נכנס בארצות ההם, מפני שרובם עמי הארץ ולא ידעו להתפלל אפילו מתוך הספר, אלא בעמל גדול משום שמרובות הברכות, ולזה מתפללים כולם יחד עם השליח צבור כמו שאחר מקרא אותו.
תשובות הרב, סימן ל"ז, קושטא, ש"ז (1547)