חכם יעקב ששפורטש

ש"ע - ד' אייר תנ"ח      

1 6 8 9 - 1 6 1 0      

חכם יעקב ששפורטש

מקצת שבחו

חכם יעקב ששפורטש נולד לאמו ולאביו חכם אהרון בשנת ש"ע (1610) בעיר אוראן באלג'יר.
בשנת שפ"ח (1628) עבר לשמש בקודש בעיר תלמסאן, בשנת שצ"ד (1634) החל לשמש כאב בית הדין ומורה צדק בעיר תלמסאן. בשל עלילות דברים חכם יעקב ששפורטש נכלא, עונה, ונאלץ לעזוב את אלג'יר. הוא סבב בין ערי מרוקו, נשא לאישה את מרת רחל בתו של חכם דניאל טולידאנו, רבה של מקנס, ובשנת תי"א (1651) הגיע לאמסטרדם, שם הדפיס, בשנת תי"ב (1652) את מפתח הפסוקים לתלמוד ירושלמי בשם 'תולדות יעקב'.  
בשנת תט"ו (1655) יצא ללונדון במשלחת בראשות החכם מנשה בן ישראל בהזמנת שליט הקהילייה של אנגליה, לורד המגן, אוליבר קרומוול כדי להשתתף בפולמוס האם להתיר ליהודים לחזור לאנגליה, לאחר שגורשו ממנה, 350 שנה לפני כן, ע"י המלך אדוארד הראשון. בשנת תי"ז (1658) יצא בשליחות מלך מרוקו למלך ספרד. 
בשנת תכ"ד (1664) התמנה לרב בלונדון, אך עקב מחלת הדבר שהשתוללה שם בשנת תכ"ו (1666) עבר לעיר המבורג בגרמניה. בשנת תכ"ז (1667) הגיעו אליו השמועות הרעות מתורכיה אודות משיח השקר שבתאי צבי. כדי לשכנע את ההמונים לא לנהות אחריו כתב את ספרו 'ציצת נובל צבי' - ארבעה חלקים, אותם השלים בשנת תל"ג (1673). באותה שנה חזר לעיר אמסטרדם ועמד בראש בית המדרש של האחים די פינטו, ומסר שיעור בבית המדרש 'כתר תורה'. בשנת תל"ה (1675) עבר ללמד בישיבה הכללית בעיר ליוורנו באיטליה, ובשנת ת"מ (1680), לבקשת מרת רחל סואסו די פינטו, יצא לעיר האג כדי לקבל אישור השלטונות לתקן עירוב לעיר.
בשנת תמ"ד (1684) חכם יעקב ששפורטש חזר לאמסטרדם, שם עמד בראש ישיבת 'עץ חיים', ובשנת תנ"ג (1693), לאחר פטירת החכם יצחק אבוהב דה-פונסיקה, מונה לרבה של העיר אמסטרדם.
חכם יעקב ששפורטש נפטר ביום ד' אייר תנ"ח (1689) ומנוחת כבוד בבית הקברות הפורטוגזי 'בית חיים' באודרקרק שליד אמסטרדם, ומצבתו נשארה שלמה עד היום. 
בין חיבוריו: 'תולדות יעקב' - מפתח פסוקים, יצא לאור באמסטרדם  בשנת תי"ב (1652); 'ציצת נובל צבי', המבורג תל"ג (1673). קיצור ממנו נערך ע"י הרב יעבץ ויצא לאור בשנת תצ"ז (1737).יצא לאור במהדורה מדעית בשנת תשי"ד (1954); 'אוהל יעקב' - שו"ת, יצא לאור לאחר מותו ע"י בנו חכם אברהם באמסטרדם בשנת תצ"ז (1737). 
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לראות צד היתר, במה שנהגו היתר לשים תפילין תחת מושבם.
שאלת בטוב טעם ודעת, לדעת טעם מספיק, מבלי לפקפק עליו ולא לגמגם, להסיר מבוכתך, בהשקפתך השקפה לטובה, לומר: הדין לא כך, במה שעינך רואות, במושב בני ישראל, אשר ישבו בבית תפילתם. שמה כסאות קבועים וספסלים במין תיבות קטנות. כל כסא וכסא שלם, והיו להם לתשמישי קדושה להצניע כל אחד מהם תפיליו וטליתו, וסוגר בעדם, וקצתם אין חלל וגובה מפת ביניהם לבינם, ולבקשת צד היתר, עושים כלי אחר להצניע בו כיס של תפילין, ואומרים שכלי בתוך כלי מותר, ואל ישבו דעתך, דעת צלולה בזה, ורצית לעמוד על אמיתת העניין ועל דעתי דעת קצרה.
הן אמת, מה שקשה עליך קשה עלי, ולבי נוקפי ולשוני חוכך - אסור, בראיה ראשונה, ואף על פי שכל הפוסקים לא דברו בפירוש בדין זה, שעל כן לא היו דבריהם אלא בתחת מראשותיו של אדם או תחת רגליו אבל לא ביושב עליה, עם כל זה מהכלל נאמר, ובכלל דבריהם דברינו אלה. ...
במראה קטנה אתוודע, פעם שנית, לראות צד היתר בדבר זה ולבקש סמך ומשען על מה להישען, במה שנהגו היתר זה כמה, ולא ראיתי כי אם בבואה של בבואה קטנה הנכנסת בחור או בחודה של מחט חדקית, ולא זכיתי עדיין לראות באור צח ומצוחצח, מרווח כפתחו של אולם כי נעלם מעיני, עיני בשר, ונסתר ממני מראה, והיאך אבוא ולא בפירוש יאמר, ואען ואומר: כי מה שאמר 'תחת מרגליותיו', ובכל עניין אסור, והוא הדין ליישב עליהם, היינו שאין גובה כלל בינם ובין היושב או לבין מרגלותיו אבל אם יש גובה, אפילו פחות מטפח - מספיק. ... זהו הנראה לי בבקשת צד זכות למתירים ולנוהגים היתר.
אהל יעקב, תשובה א' ותשובה ב' לעיר המבורג שנת תי"ב (1652), דף א' ע"א, דפוס הירץ לוי רופא, אמסטרדם, תצ"ז (1737)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד זכות על האנוס, שעבר ולא נהרג, שלא נתכוון בלבו.
אין לנו על האנוס שעבר ולא נהרג, כי אם תרעומת חלול ה', שבא ממילא, אשר בעד מיתתו מתכפר אם לא שב עד המכהו, שעל גבי שלא נתכוון לחללו, עם כל זה מגלגלים חובה על ידי חייב, שעבר ולא נהרג, וביטול מצוות עשה, דהיינו קידוש ה', אבל לא יחשב מכלל העובדי עבודה זרה כי האנוס הרחמן פוטרו, זולת אם היה יכול למלט את נפשו, לברוח מלעשותה, אז נטרד מן העולם הא. והנה אם כן, מכאן יש ללמד זכות על הבחור אברהם בואינו, ישמרהו צורו ויחייהו, שנשבה הוא ודוד יעקב בואינו, נשמתו עדן, לבין האדומים, והפצירו עליו להמיר דתו, וסיגפוהו ועינוהו, כתרוהו מנוחה הדריכוהו, כשלוש שנים, ולא שווה להם, ועודנו מחזיק בא-לוהי צדקו, עד אשר ראו כי שלחו יד בדודו, נשמתו עדן, בעבור סירובו גם הוא, שלא קיבל לחזור לדתם - המיתוהו בסם הממית, וראה את עצמו יושב בדד בשביה, מר ממוות בפיו לאמור כי הוא אדומי, ולבו לא כן, ונשאר שם כמו שלוש שנים אחרים, ומבקש לו צד איך יוכל למלט ולנוס על נפשו באחד המקומות, אשר יוכל להינצל שם, עד אשר מצא אוניה בלב ים של סוחרים ישראליים הולכות לארצות המערב, שם נפשו בכפו, והערה למות נפשו, ונס ויימלט, וסוף מעשיו יוכיח על תחילת מחשבתו, שהיה אנוס בדבר, וכל כוונתו היתה להיות לו נפשו לשלל.
אהל יעקב, תשובה ג' לעיר סאלי, דף ב' ע"ב, דפוס הירץ לוי רופא, אמסטרדם, תצ"ז (1737)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד לרדוף ולהשיג האמת, שאם טעה, לא יבוש בטעותו.
הוגד לי על-ידי תלמיד אחד, שכבוד מורנו הגדול ורב רבי שאול לבית לוי מורטירה פקפק בפסק ההוא, ובדברים בעלמא מסברת נפשו רצה להוכיח להפך בקצת, ושלחתי לו פעם שנית דברי קנטור על זה, למה לא יענה דעתו בפני, כדי להדריכני בדרך אמת... לא בעבור כבודי כי אם בעד כבוד תורת א-לוהנו לגלות האמת, באשר דרכי עם כל גדולי ורבני הגלילות, אשר עימי ימתיקו סודם, בכתב ובעל פה, וכתביהם מארץ מרחקים לשאול דעתי. ואם אין בי דעת להישאל, היו דברי אליהם למשיב נפש ולכלכל את תשובתם, וזה דרכי לחבב ולכבד, ולהפך בזכותם של צורבא מרבנן, וקירות ליבי עם פי שווים עימו, ואם שגה אבין אליו באופן שלא יבוא לידי זלזול, ואם שגיתי אודה על האמת, ולא אבוש אף אם יאמר אלי טעית, שלא אהיה עדיף מרבי עקיבא, שדרש 'לחם אבירים' - לחם שמלאכי השרת אוכלים. ואמר לו רבי ישמעאל: טעית. ומכל שכן, לא כבוד תורת רבי ישמעאל ולא אני רבי עקיבא, אך עם כל זה לא אחדל מלשאת ולתת, להורות לי המורה טעותי, וארדוף להשיג האמת, לא לקנטר ולא לאהבת הניצוח. ואם לפי דעתו היא טעותי, והיא עצמה עצם טעותו.
אהל יעקב, תשובה י' לעיר ליוורנו, דף י"א ע"א, דפוס הירץ לוי רופא, אמסטרדם, תצ"ז (1737)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד כוח החכמים לבטל הנידוי שהטילו הפרנסים כדי להשתרר.
הדברים הללו מסורים לחכמים לראות האם מכוח ההסכמה נתנדה אברהם הכהן, ישמרהו צורו ויחייהו, או מכוח זלזולו בשלוחי הפרנסים: שאם מכוח ההסכמה שנעשית מדעת כולם או רובם, וכל שכן אם הרב בנימין כהן הוא ובן אחיו הנזכר מהמקבלים אותה כי אז פשוט שנידוי הפרנסים חל על אברהם הנזכר בדין, ואדרבא שלו אינו כלום; ואם הוא בעבור זלזולו, צריך לראות שייך בו גם כן לגדור דבר משום הפקרות כנגד שילוחיהם בדבר שנעשה לשם שמיים ולגדור פרץ כי אז גם כן נידויים נידוי. או אם כוונתם להתנקם ולהשתרר בם השתרר, וללבוש בגדי נקם בעד כבודם כי אז נידויים כמקל קללה בעלמא, וממילא נידויו של אברהם הכהן חל עליהם, כדין המנדה לחברו שלא כדין, והחכמים יוכלו בנקל להבחין האמת, ובין כה וכה, ראוי להם לסלק המכשול ואבן נגף, ויכולים לכוף את הקהל להתירו, שידם תקיפה מפאת הדין.
אהל יעקב, תשובה ט"ז לעיר סאלי, דף כ"א ע"ב, דפוס הירץ לוי רופא, אמסטרדם, תצ"ז (1737)