חכם סלימאן מנחם מני

תר"י - י"ט אלול תרפ"ד      

1 9 2 4 - 1 8 5 0      

חכם סלימאן מנחם מני

מקצת שבחו

חכם סלימאן מנחם מני נולד לאמו סמרה ולאביו חכם אליהו מני נולד בשנת תר"י (1850) בבעיר בגדאד.
שמו הראשון סלימאן על שם סבו, ושמו השני מנחם על שם חכם מנחם די לונזאנו מחבר 'שתי ידות'.
בשנת תרט"ז (1856) זכה ועלה לארץ ישראל עם משפחתו דרך ארם צובא, מהלך שלושה חודשים עד הגיעם לירושלים, ובשנת תרי"ח (1858) עברו לחברון. ראשית תורתו מפי חכם שלמה אליעזרוב, מפי אביו, שלימים היה רבה של חברון, ומפי רבה של חברון חכם משה פרירה, שלימים, חכם סלימאן נשא לאישה את בתו מרת ריינה, ונולדו להם חמישה בנים וחמש בנות. 
חכם סלימאן מנחם מני עמד לימין אביו בהנהגת יהודי העיר חברון, בשעת מגפת הכולרה, שפקדה את העיר בשנת תרכ"ד (1864), ובעת הקמת בית הכנסת 'בית יעקב' בחצר היהודים בשנת תרל"א (1871). בשנת הרעב הגדול בשנת תרל"ב (1872), ובעת רכישת הספרייה הגדולה 'מדרש אליהו' והקמת הישיבה 'מעשה ניסים'. בשנת תרל"ה (1875) יצא לדמשק בשליחות אביו לרכוש את אדמות הכפר סאנאברא (ליד חברון) אך לא עלה בידו. בשנת תרל"ט (1879) יצא אביו לגלות לעיר בגדאד, ועל חכם סלימאן מנחם מני באה עלילת דברים מיד המושל התורכי, ששמו במאסר בעיר דמשק, שם ישב בבית האסורים משנת תר"ם (1880) במשך שלוש שנים עד שנת תרמ"ג (1883). לאחר חזרתו לעיר חברון, המשיך לשאת בעולה של הקהילה, ויצא בשנת תרמ"ד (1884) כשליחו של אביו לחזר על דלתי נדיבים בחוץ לארץ. חכם סלימאן רחמים מני, סבב בין ארצות מצרים, אלג'יר ותוניס, ובשנת תרמ"ח (1884) הגיע עד העיר כלכותא בהודו.
בשנת תרנ"ח (1898) עמד בראש ישיבת 'מעשה ניסים'. בשנת תרנ"ט (1899) נפטר אביו, חכם אליהו מני. חכם רחמים יוסף פרנקו מונה לרבה של חברון, והוא מונה לראש אבות בית הדין. בשנת תר"ס (1900) הרחיב את ישיבת 'מעשה ניסים', ובשנת תרס"ב (1902) הוציא לאור חכם סלימאן רחמים מני את ספרו של אביו 'שיח יצחק'. בשנת תרס"ה (1905), לאחר פטירת רבה של חברון, חכם חזקיהו מדיני, מונה חכם סלימאן מנחם מני לחכם באשי ושימש רבה של חברון. בשנת תרס"ו (1906) נפטר הראשון לציון, חכם יעקב שאול אלישר, והוא מונה כמחליפו הזמני עד מינוי חכם אליהו משה פאניז'יל בשנת תרס"ז (1907). חכם סלימאן מנחם מני הנהיג את יהודי חברון תוך הימים הקשים של מלחמת העולם הראשונה, משנת תרע"ד (1914) ועד הכיבוש הבריטי בשנת תרע"ז (1917). בזמן שיתר הכוללים נסגרו הוא החזיק את ישיבת 'מעשה ניסים', ובעת הצורך היה מגיע למפקדת הצבא העות'מאני להמתיק עונשם של חיילים יהודים, ולהציל יהודים מגזירת הגיוס לצבא העות'מאני. בסוף המלחמה, עזב הצבא העות'מאני את חברון אך עברו כשבועיים עד שהצבא הבריטי הגיע. במשך כל אותו הזמן, לילה אחר לילה, נכבדיה הערבים של העיר חברון התקהלו בחצרו של חכם סלימאן מנחם מני להבטיח שלא יאונה רע ליהודי חברון שנשארו לחסות בצל ישיבתו.
חכם סלימאן מנחם מני נפטר ביום י"ט אלול בשנת תרפ"ד (1924)
חיבורו 'ממני פרייך' - פירושים ודרשות יצא לאור בשנת תשמ"ז (1987). פסיקותיו מובאים בספר 'מעשה אליהו'.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שעני האבל המצטער על בגדיו יכול להחליפם ולעשות קריעה.
נשאלתי בעיסת מצא, שבשעה שבאו לפתוח העיסה, מצאו בה מלמולי עיסה קשה, והתרתי להם יען כי שהיה איש עני והמצה ביוקר לא תימצא. ... יען שראיתי שהרבה מלמולי עיסה קשה נמצא בקרקע אצל המגלגל העיסה, ואין הדבר רחוק, שהמלמולים האלו באו, מתנועת המגלגל מבגדיו. ...
ושאלני שבא לו יום שישי שמועה רחוקה על אימו שנפטרה, וקיבל עליו אבלות שעה אחת כדין שולחן ערוך אך לא עשה קריעה, ובכן עתה רוצה לגעת האם מחויב הוא לקרוע אפילו שכבר התאבל עליה, אם לא. ... כל זמן שאותו בגד עליו אומרים לו קרע, אפילו לאחר ל' יום, הרי שהקריעה של אב ואם אינה תלויה לא בשעת חימום כשאר מתים, ולא בשעת האבלות או אחריה אפילו שהתאבל כבר. ויען שהוא איש עני, וראיתי שמצטער על בגדיו, אמרתי שיוכל להחליף בגדיו ולקרוע.
מעשה אליהו, סעיף א', סעיף ד', עמ' קי"ח, חברת אהבת שלום, ירושלים, תשל"ח (1978)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד תורה לשמה להוציא ממנה מידות טובות והנהגות ישרות.
הלא נודע לכל מבין כי פירוש 'תורה לשמה' הוא הלימוד לשם המאור שבה, להוציא ממנה מידות טובות, והנהגות ישרות ודעות נאמנות, לקח טוב ומוסר השכל, ותוכחת חיים, אשר לזה רמזו רבותינו זיכרונם לברכה באומרם: למה מ' משלי רבתי? - לרמוז שארבעים יום התענה שלמה, להוציא ספר 'משלי', שהוא סדר הנהגת האדם הנברא לארבעים יום, על פי סדר התורה, שניתנה לארבעים יום, ואך תורה כזו תיקרא 'תורה לשמה', לדעת את תורת ה' ויראתו, וכמו שכתב: 'ראשית חכמה יראת ה' כי עיקר המוסר הוא לדעת דרכי האמת ואורחות חסד, שהם מעברות חיי אדם, ולהעמיד חקי הלב על תילם.
שיח יצחק, הקדמת בן המחבר, דף א' ע"ב, דפוס שמואל הלוי צוקערמאן, ירושלים, תרס"ב (1902)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד על התנועה החדשה, תנועת המסע מבבל אל ארץ הקודש.
בראשית שנת ה' תרי"ו (1856) החלה תנועה חדשה להניעו בכוח, היא תנועת המסע של ארץ הקודש, תיבנה ותכונן, העלייה מבבל לארץ ישראל. וחרף כל הפחדים והסכנות, אשר פגשו הנוסעים בכל מדרך כף רגל בארץ ערב, זה לפני כחמישים שנה, אימות המוות אשר אפפו את הולכי אורחות עקלקלות האלה, במדבר שממה, וארץ צייה וצלמוות, מבגדאד עד ארם צובא, למרות רצון כל אוהביו ומיודעיו, אשר הניעוהו מעזוב ארץ מולדתו, ולנוד ולנוע אל ארץ מולדתו. אזר כגבר חלציו, בלוויית עטרת ראשי, הורתי, תבורך מנשים, ושלושת בניו, וישם לדרך פעמיו. ...
אחר עמל ותלאה כמשולש חודשים הגיע אל מחוז חפצו עיר הקודש ירושלים, תיבנה ותיכונן, אל הארץ הזאת, אשר השליך את נפשו ואת נפש עולליו מנגד. לבוא אליה ולשקת את עפרה ולחונן אבניה. ודעת נבון לתאר בנקל לתאר את הרגש אשר מילא לבבו בהימצאו שערי ירושלים, הראות בפעם הראשונה את הארץ, אשר אליה נכספה וגם כלתה נפשו, מיום היותו עלי אדמות וכה אמר תמיד: מימי לא ראיתי שמחה ואבל מתרוצצים בקרב איש אחד, באשר ראיתי אני, בהציגי את כף רגלי על אדמת ירושלים. ... ובאותו רגע אשר קרעו בגדי וברכתי ברכת דיין האמת, הרגשתי את לבבי כאילו ניתק ממנו.
שיח יצחק, תולדות המחבר, דף ג' ע"א - דף ד' ע"א, דפוס שמואל הלוי צוקערמאן, ירושלים, תרס"ב (1902)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לשלוח לרב המתיר סרכה, במקום הפסד גדול.
הביאו לי כרס ותחוב בו מחט, ויש בו סרכה, והייתי רוצה להטריפו, אכן יען שהיה של יהודי, ויהיה לו הפסד גדול, שלחתי אותו אצל רבי בער דב, והתיר אותו, ולא ידעתי טעמו.
מעשה אליהו, סעיף י"ג, עמ' קי"ט, חברת אהבת שלום, ירושלים, תשל"ח (1978)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שכהן, שנישא ליהודייה בת גוי נושא כפיים ועולה ראשון.
אשת איש, שהלכה לאיש אחר גוי, ונישאת עימו והביאה ממנו בת, ואחר כך נתגיירו האישה והבעל, וזאת הבת נישאת לכהן, אם כהן זה יוכל לישא כפיו ולעלות ראשון לספר תורה, אם לא. ...
בשולחן ערוך כתב עובדי כוכבים ומזלות אם באו על בת ישראל, בן פנויה, בן אשת איש, הולד כשר ופגום לכהונה, ונשנה דין זה. אך ברור שמילת 'פגום' אינו שהוא אסור מן התורה, ואף מדברי סופרים. הראיה כי הרבה מן האחרונים פסקו, שאם נישאת לא תצא. ... ויותר מזה אחווה לך שהרב 'בניין ציון' רצה להתיר בכוהן שייחד לו בביתו נוכרית והוא יושב עימה בייחוד כאיש ואשתו לכל דבר, והוליד ממנה חללים, ובשאט נפש רצה בכהונה לכל דבר שבקדושה, ובפרט בנשיאת כפיים, ולקרוא ראשון בתורה, וטעמו אף שעובר עבירה, אכן יען לא נשאה בכסף וכתובה, אינה נשואה לו.
מעשה אליהו, סעיף כ"ו, עמ' קכ"ב, חברת אהבת שלום, ירושלים, תשל"ח (1978)