חכם שמואל עמאר

תק"ץ - י"ח אלול תרמ"ט      

1 8 8 9 - 1 8 3 0      

חכם שמואל עמאר

מקצת שבחו

חכם שמואל עמאר נולד לאמו ולאביו חכם אהרון אלעזר בשנת תק"ץ (1830) במכנאס שבמרוקו. 
ראשית תורתו למד מפי אחיו, חכם אברהם עמר, שהיה גדול ממנו ב18 שנה, והיה רב העיר מכנאס. אביו, שהיה מנכבדי העדה ומפרנסיה, בעל אחוזות אמיד ונדיב-לב, הקדיש את בניו אברהם יצחק ושמואל ללימוד התורה. עלו וגדלו להיות תלמידי חכמים, ומורי הוראה בישראל. בשנת תרט"ו (1855) החל לשמש כדיין וזכה לשני שולחנות, נוסף על תורתו, היה עשיר גדול. את עושרו חלק עם עניי עירו, ותרומותיו שלח ליישוב ארץ ישראל.
חכם שמואל עמאר נשא לאישה את אסתר בת אליעזר טובי, אך היא נפטרה בשנת תרי"ג (1853), זמן קצר לאחר נישואיהם. לאחר מכן נשא לאישה את רבקה בת חכם מרדכי טולידאנו, ונולדו להם בנם שלום וביתם מזל טוב. בשנת תרל"א (1871) נפטרה רבקה, וחכם שמואל עמאר נשא אישה את לונה טולידאנו ונולדה להם בתם זוהרה. לאחר מכן נשא לאישה את פריחה בת חכם לוי טולידאנו, ונולד להם בנם חכם רחמים שלמה.
בשנת תרל"א (1871), לאחר שנפטר אחיו, חכם אברהם עמאר, התבקש למלא מקומו ולשמש רב העיר מכנאס. בתחילה סירב לקל על עצמו את התפקיד, אך לאחר התערבות של החכם אבנר ישראל צרפתי, אב בית הדין בפאס, נעתר ושימש בתפקיד עד מותו. חכם שמואל עמאר, שהיה בקי בכל ענפי התורה, שלח ידו גם בשירה ובכתיבת פיוטים, ושירתו התפרסמה בעירו. בתקופתו התגברה ההתעוררות לעלות לארץ ישראל. חכם שמואל עמאר תמך בעולים, היה בקשר עימם, ועסק בחיזוק יישוב הארץ בערי הקודש: ירושלים, טבריה, צפת וחברון.
חכם שמואל עמאר נפטר ביום י"ח באלול תרמ"ט (1889) ונטמן בעירו מכנאס. 
חיבורו 'דבר שמואל' - שו"ת, התפרסם בשנת ת"ש (1940) בקזבלנקה. חיבורו 'שמע שמואל' - דרושים, התפרסם בשנת תשנ"ז (1997) בירושלים. ליקוט תשובות, אוסף שיריו ופיוטיו, וכן מכתביו עדיין עומדים בכתב יד.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שאין הזקנה מצויה אלא בצדקה ובמעשה המצוות.
אריכות ימים אינה תלויה אלא במעשה המצוות, וכל העושה מצווה אחת יתירה מאריכים ימיו.
וזאת נלמד מאברהם אבינו שלאחר שגמל חסד עם שרה בקבורתה נאמר עליו: 'ואברהם זקן, בא בימים' ועוד היכן מצינו שעשה צדקה? - שנאמר: 'ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'. וכן לומדים זאת מיוסף, שמתוך שעמד ונתחזק בכבוד אביו, זכה לעטרת שיבה, שנאמר: 'וירא יוסף לאפרים בני שילשים', והיכן מצינו שעשה צדק? - שנאמר: 'ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו'. וכן בדוד עליו נאמר: 'והמלך דוד זקן, בא בימים' וכן נאמר בו: 'ויהי דוד עושה משפט וצדקה'. מכאן שאין הזקנה מצויה אלא בצדקה ובמעשה המצוות ועל כך נאמר: 'בדרך צדקה תמצא'.
שמע שמואל, מכתבי רבי שמאול עמאר, דרוש תשיעי, עמ' ק"ז, הוצ' אהבת שלום, ירושלים, תשנ"ז (1997)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שאינו מכיר בחסרונו, יצא מגדר חכם, המשיח עם כל אדם.
החכם האמיתי הוא זה שמעריך בדעתו, שעדיין לא למד אחד מני אלף מהחכמה, ומחשבה זו תדרבן אותו, לחזר תמיד על דלתי החכמים כדי ללמוד עוד תורה. נמצא לפי זה, שהתנאי ההכרחי בהגדרת החכמה היא הרצון לחזור ללמוד ולהוסיף מאחרים. מכאן שמי שאינו מכיר בחסרונו, או שמכיר ומתבייש ללמוד תורה מאחרים - סכל יקרא ויצא מגדר החכם, אף אם הוא חכם.
וראיה לכך אומר התנא במסכת אבות: 'איזהו חכם? - הלומד מכל אדם, שנאמר מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי' - לומר שמכל המלמדים, קטון וגדול, היה מוסיף להשכיל, והיו בעיניו כמו שיחה ממש, שאינו בוש מלהשיח עם כל אדם, שעל-ידי כן היה מוסיף להשכיל יותר ממה שיש בו. בהתחברו עם החכמים בתורה - יוסיף לקח מהלומדים; בהתחברו עם בעלי המוסר - יוסיף מוסר ומידות טובות; מאוהביו - ילמד על מידותיו הטובות בהן יש לו להחזיק ולהתחזק, ומאויביו - ילמד את שעליו לתקן.
שמע שמואל, מכתבי רבי שמאול עמאר, דרוש שלושה-עשר, עמ' קמ"א, הוצ' אהבת שלום, ירושלים, תשנ"ז (1997)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שרודף שלום הבריות מאהבה, מדביק גם את שאינו חפץ.
'הלל אומר: הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'. וראוי לשים לב למה השתמש במלה רדיפה לגבי השלום. שכן, אם אתה אוהב את השלום, ומשתדל תמיד לקיימו, ואילו דווקא רעך הוא המקלקל השלום, אל תאמר מה אעשה?! - הלא אני החזקתי בשלום, ואם חברי מאבדו ממני, מה אוכל לעשות?! - הלא האשם עליו. לכן השתמש במלה 'ורודף שלום' - דהיינו, שאם תראה שהשלום בורח ממך, אל תתייאש מלרדוף אחריו, עד שיחזור השלום למקומו. וזהו: 'ורודף שלום', כי לשון 'רודף' מתאר מצב שבהכרח יש מי שבורח. ולכן אם השלום בורח, תהיה אתה זה שרודף אחריו בדרכי פיוס, עד שתשיגו. ורדיפה זו שתרדוף אחר השלום, גם למי שאינו חפץ בשלומך, אל יהיה השלום שתרדוף מהשפה ולחוץ אלא רק מאהבת הלב. וזוהי הכוונה במשנה באבות: 'אוהב את הבריות'. דהיינו, שתהיה אוהב את הבריות. ועל-ידי שאתה רודף שלום הבריות מאהבה, תדביק אהבתך גם את מי שאינו חפץ בשלומך, ואז תצליח בהשגת השלום עמו.
שמע שמואל, מכתבי רבי שמאול עמאר, דרוש תשעה-עשר, עמ' רכ"ב-רכ"ג, הוצ' אהבת שלום, ירושלים, תשנ"ז (1997)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שעל ידי האחווה, מצטרפים גלות של זה עם זה, ונגאלים.
על-ידי האחווה נגאלים ישראל. כי האחווה היא העומדת לנו בכל עת צרה, והיא המסוגלת גם כן לגאולתנו ולפדות את נפשנו. במתן תורה היו ישראל כאיש אחד בלב אחד, כמו שכתוב: 'ויחן שם ישראל כנגד ההר'. ולכן אמר להם הקדוש ברוך הוא: 'אנכי ה' א-להיך' - לרמוז שעיקר קבלת התורה, בנוי על קשר האיחוד, למען יוכלו לקיים את כל מצוותיה בכללות. ... כשם שבקבלת התורה צריכים אחווה כדי לקיים את המצוות, כך גם בגאולה העתידה צריכים לקשר האחווה, שאם לא כן צריכים להשתעבד כולם יחד בין שבעים האומות. מה שאין כן על-ידי האחווה, שאז מצטרפים גלות של זה עם זה, ונגאלים.
שמע שמואל, מכתבי רבי שמאול עמאר, דרוש עשירי עמ' קכ"ט, הוצ' אהבת שלום, ירושלים, תשנ"ז (1997)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שצריך עזרת שמיים שיהיה סומך גאולה לתפילה.
מהו הטוב שהיה בו בחזקיה עד שהתפאר בעצמו כל כך שהוא צדיק כשלושת האבות, והשיבו שהיה סומך גאולה לתפילה. ועיקר סמיכת גאולה לתפילה הוא שקריאת שמע תהיה קודם הנץ החמה, והתפילה לאחר הנץ החמה, וזה אין האדם יכול לכוון בעצמו. ורב ברונא היה שמח על זה כל יום, על שה' עוזר לו לסמוך גאולה לתפילה. ולכן, אף אם יהיה האדם עובד מאהבה, ואינו צריך סעד לתומכו כמו אברהם אבינו, שנאמר בו 'התהלך לפני' - היינו שהיה מתהלך מאליו - עם כל זאת, בעניין זה, צריך עזרת שמיים, שלא כל אדם זוכה לזה. ובזה זכה חזקיה המלך.
שמע שמואל, מכתבי רבי שמאול עמאר, דרוש שני, עמ' י"ג-י"ד הוצ' אהבת שלום, ירושלים, תשנ"ז (1997)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד תורה, קריאת שמע וזיכרון המיתה הן סגולות להינצל בהן.
שלוש סגולות בהם ינהיג האדם מישראל את עצמו, והם: תורה, קריאת שמע ומיתה. והן כנגד שלוש מדרגות של עצות בהן מפתה היצר הרע את האדם לדבר עבירה.
כנגד העצה להתבטל מן התורה, הסגולה היא דווקא לעסוק בתורה שנאמר: 'אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש'. כנגד העצה לצבור הון ולהתבטל מהמצוות - יקרא קריאת שמע, שיש בה זכר המצוות, וזכר מצוות ציצית, ששקולה כנגד כל התורה. ואם גבר עליך גם בזה, והרגיל אותך במידות מגונות כמו הגאווה והכעס - הסגולה היא זכרון המיתה.
שמע שמואל, מכתבי רבי שמאול עמאר, דרוש שישה-עשר, עמ' קע"ח-קע"ט, הוצ' אהבת שלום, ירושלים, תשנ"ז (1997)