חכם חביב טולידאנו

ת"ק - ז' אדר      

0 - 1 8 0 0      

חכם חביב טולידאנו

מקצת שבחו

חכם חביב טולידאנו נולד לאמו ולאביו חכם אליעזר בשנת ת"ק (1800) במכנאס במרוקו.
ראשית תורתו למד מפי אביו חכם אליעזר טולאנדו. הוא נשא אשיה ונולדו להם שני הבנים רפאל ואליעזר.
בשנת תקפ"ה (1825) בשל בצורת קשה, בה מתו ברעב, במכנאס לבד, לפי עדות חכם חביב טולידאנו בספרו 'פה ישרים', כ-3,500 יהודים, נשלחו שניים מחכמי העיר לגייס עזרה - חכם אברהם חליווא, שיצא ללונדון, וחכם אברהם חביב, שיצא לגיברלטר. בגיברלטר, פגש חכם חביב טולידאנו מיסיונר נוצרי. בעקבות המפגש, התעורר חכם חביב טולידאנו לכתוב את חיבורו 'דרך האמונה'. 
בשנת תקפ"ח (1828), חכם חביב טולידאנו שב למכנאס, ובשנת תקצ"ד (1834) החל במסעו לארץ ישראל. במסעו עבר בגיברלטר, הגיע לעיר קונסטנטין באלג'יר, ושהה במחיצת האיש החשוב ניסים זעפראן. בקונסטנטין הופקד בידו כתב היד של ה'זרע אמת', לחכם מסעוד זרביב. בדרכו עבר בתוניס נופגש עם ראש רבני תוניס, חכם ישועה בסיס.
בשנת תקצ"ז (1837) תכנן להפליג לאיטליה, אך בחסדי ה', בשל צירי הלידה שאחזו ברעייתו, ירד מן האוניה ברגע האחרון, מותיר את כל רכושו, וכתביו של אביו מאחורי, ונשאר בעיר צפאקס בתוניס. לימים נודע כי האוניה טבעה בדרכה. לבסוף, בשנת תקצ"ח (1838) הגיע חכם חביב טולידאנו לעיר ליוורנו חסר כל, שם הדפיס חלק מחיבוריו. את חיבור ה'זרע אמת', שהופקד בידו באלג'יר זכה להדפיס בשנת תרי"א (1851).
חיבוריו, שיצאו לאור בשנת תקצ"ח (1838) בעיר ליוורנו: 'פה ישרים' - פירוש להגדה של פסח ו'דרך אמונה' - תשובות באמונה. חיבורו 'תרומת הקודש' - תשובות למבקרי המסורת, יצא לאור בשנת תרכ"ו (1866). 13 חיבורים נוספים שחיבר כמו פירושיו על תהילים, קהלת, שיר השירים, ותשובותיו בהלכה, עמדו בכתב ידו, ואבדו לנו. 
יום  פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ז' באדר, שכל נשמות חכמי ישראל כלולות בנשמת משה רבינו. 
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד, שגם כל הכבוד אינו שווה, כשאנחנו בגלות תחת יד האומות.
'השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל' - נראה לבאר שהוא מדבר על לב העניים, היושבים לפניו ואומר להם, שאפילו שאתם רואים אותי בכל הכבוד הזה, איננו שווה לי שאנחנו בגלות תחת יד האומות, אבל אנחנו מקווים מה' יתברך, שלשנה הבאה בארץ ישראל 'איש תחת גפנו', ועוד לתקוע האמונה בלב המאמינים והשומעים, מאחר שעבר כל מה שעבר על אבותינו, ונגאלו מכור הברזל ממצרים, כל שכן, וקל וחומר, שנקל הוא בעיני המקום ברוך הוא, להוציאנו מהגלות הזה.
'פה ישרים'- עמ' ע"ה, בהוצאת הרב שמואל טולדאנו, ראשון לציון, תשנ"ו (1996)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שאויר ארץ ישראל מחכים ולא צריכים לאבד זמן באותם ויכוחים.
כשעלה רבין אמר אותה שמועה לפניו של רבי ירמיה, אמר: בבלים טיפשים, משום שיושבים בארץ חשוכה, אומרים שמועות מחשיכות' - אין כוונתו, חס וחלילה, למעט בכבודם, אלא להגדיל במעלת ארץ ישראל - רוצה לומר: אם היו בארץ ישראל, לא היו צריכים לאבד זמן באותם הוויכוחים, ובנקל היו מבררים כל הדינים, מפני שאויר ארץ ישראל מחכים ... וכן היו אבותינו, כשהיו יושבים על אדמתם, שהיו כלולים בכל חכמה עם יסודותיה, ונוספה נחלתם באוויר ארץ ישראל, המחכים בעליה, על כן הייתה חכמתם מכל הארצות בכפלי כפליים, ותאווה היא לעיניים, כמו שנאמר 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'
תרומת הקודש, דף כ- כ"ב, דפוס אליהו בן אמזלג, ליוורנו, תרכ"ו (1866)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד אף שהיה שלו בארץ מולדתו, לא סבל גלות בני ישמעאל.
אח שקט ושליו הייתי בביתי, בעושר וכבוד נתגדלתי, בבית אבי ובארץ מולדתי, 'שבת אחים גם יחד' ישבתי, עם בני גילי ובני משפחתי, ובישיבת בית אבותי ה'יושבי על מידין' למדתי, ובכל זאת עול גלות בני ישמעאל לא סבלתי. ורוב תלאותיי עמהם בהקדמתי לספר 'דרך האמונה' סיפרתי.
זרע אמת, הקדמת והתנצלות המגיה, דפוס אליעזר מנחם אוטוליגני, ליוורנו, תרי"א (1851)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שלא פחד פרעה אלא מן החיבור שיש להם, שע"י רבים במצוות.
'וירעו אותנו המצרים כמו שנאמר הבה נתחכמה לו פן ירבה' - ועוד קשה: מה היא הראיה שמביא מפסוק 'הבה נתחכמה' - שלא היתה כי אם עצה לא מעשה. ויש לפרש על פי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: שבלעם היה באותה עצה, ומצאנו עצתו בכל מקום היא לרעה, כי זה דרכו כסל לו, כמו שנתן עצה למדין להפקיר בנותיהם לזנות, כדי להכשיר את ישראל, וכן הייתה עצתו עכשיו. וזהו שאמר המגיד: 'וירעו אותנו' - כלומר שעשו אותנו רעים וחטאים לה', על ידי עצתם, והוא מה שאמר להם פרעה: 'הבה נתחכמה לו' - בלשון יחיד, כלומר שאיני מתיירא כי אם מן החיבור שיש להם, שעל ידי האחדות, הם מתרבים במצוות, ולכך אמר שהחשש שלי הוא 'פן ירבה' - כלומר במצוות, ונתן להם בלעם עצה להעביר על דת.
'פה ישרים'- עמ' ק"י, בהוצאת הרב שמואל טולדאנו, ראשון לציון, תשנ"ו (1996)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שמחה על בשורת הבנים אף על פי שיערערו על קבלת התורה.
שמחו ישראל על בשורת הבנים, ואף על פי שידעו שיערערו על קבלת התורה, אמרו שהאמת אתם, מאחר שרואים בתורה מצוות וחוקים - הפך מה שיחייב השכל, נדמה בעיניהם שאבותיהם נהיו פתאים, ולכן קבלו התורה מאיזה איש שהיה חכם בחכמת הטבע או כישוף, והאמינו לדבריו על דרך 'פתי יאמין לכל דבר', מאחר שהמה לא ראו מעשה ה' כי נורא הוא, כאשר ראו אבותיהם. לפיכך אמר לו משה רבינו עליו השלום: 'והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת לכם? - ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח' - כלומר שתאמרו אליהם: לא 'באוזנינו שמענו' ולא 'אבותינו ספרו לנו' כי אם בעינינו ראינו'.
'פה ישרים'- עמ' פ"ן, בהוצאת הרב שמואל טולדאנו, ראשון לציון, תשנ"ו (1996)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד יסודות החוכמה בערי אדום, שהם סדרי הלימוד.
בערי אדום יש להם יסודות החוכמה, שהם סדר הלימוד כמו שאמר התנא: 'בן חמש שנים למקרא' ולא פחות, כי הנער עדיין אין לו שכל לקבל כי ישתבש שכלו ... ומחמש שנים עד יוד, ילמד עמו תנ"ך עם פירוש רש"י, ושאר הפשטנים האמיתיים וצחות הלשון בחיתוך האותיות לדעת בין ימין ושמאל ... ואם דעת התינוק עני הוא, ואין יד שכלו משגת להבין בש"ס ובפוסקים, ילמד עימו ההלכות השייכים, באורח חיים ודיני איסור והיתר, שאם בעל מלאכה הוא יעשה אותה שלימה.
תרומת הקודש, עמ' כ"ג- כ"ד דפוס אליהו בן אמזלג, ליוורנו, תרכ"א (1861)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שכל אדם יעשה עצמו כמי שצריך לאחרים.
'כל דצריך ייתי ויכול' - פירש רש"י: שכל אדם יעשה עצמו כמי שצריך לאחרים, כלומר שלא יאמר אדם, הואיל ואני עשיר אקנה פסח לעצמי ואוכלנו אני, כולו לבדי, שנאמר: 'משכו וקחו לכם', לכך היו ישראל קוראים לאחיהם: 'כל דצריך ייתי ויכול' - כלומר כולכם צריכים להימנות על הפסח, שהוא נאכל על השובע.
'פה ישרים' - עמ' ע"ד, בהוצאת הרב שמואל טולדאנו, ראשון לציון, תשנ"ו (1996)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד לבקש שיקרבנו לימות המשיח ולא שיקרב ימות המשיח לנו.
'הרחמן הוא יחיינו ויקרבנו לימות המשיח' - ולא אמר: ויקרב לנו ימות המשיח - לומר לך שהוא תלוי בנו ובמעשינו הטובים, כדי לקרב אותו ה' אלינו, ולכך אנו מבקשים מה' שיעזרנו על דבר כבוד שמו.
'פה ישרים'- עמ' קנ"ח, בהוצאת הרב שמואל טולדאנו, ראשון לציון, תשנ"ו (1996)