חכם חיים יהושע אלעזר הכהן חמצי

תקנ"ה - כ"ו אדר ב' תרמ"א      

1 8 8 1 - 1 7 9 5      

חכם חיים יהושע אלעזר הכהן חמצי

מקצת שבחו

חכם חיים יהושע אלעזר הכהן חמצי נולד לאימו רבקה ולאביו חכם רחמים רפאל יוסף בשנת תקנ"ה (1795) באיזמיר, בתורכיה. הוריו, מחשובי העיר ומנדבניה. תורתו למד מפי חכמי איזמיר שבדורו חכם רפאל פנחס יהושע די שיגורה, חכם חיים פלאג'י וחכם רפאל יצחק מאיו.
היה דבק במידת הענווה, ובאחד מספריו, הדפיס בעמודים הראשונים במקום הסכמה לספרו, דרוש העוסק במעלת הענווה. עם זאת היה תקיף בהנהגת הרבנות ולא נרתע לשנות מנהגים שיסודם בדין מוטעה.
בשנת תר"כ (1860) זכה ועלה לארץ ישראל, וקבע מושבו בעיר חיפה, שם כיהן כאב בית הדין וכמורה הלכה. עלייתו עודדה כמה מידידיו לעלות אף הם וליישב ארצנו הקדושה. בשנת תרכ"ה (1865) ברח לפקיעין בעקבות מגפת חולירע שהתפרצה בעיר חיפה, אך זמן מה לאחר שהמגיפה חלפה חזר לחיפה.
חכם חיים יהושע אלעזר הכהן חמצי נפטר ביום כ"ו אדר ב' תרמ"א (1881)
חיבוריו שיצאו לאור עולם הם: 'כה תברכו' - הלכות ברכת כהנים, ו'לבש הכהן' - דרושים, 'מעשי חי"א' - על הגדה של פסח, 'מעשה אבות' - על פרקי אבות. כמו כן עוד לו בכתובים אשר המה בכתב יד.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד לנהוג עצמן ובני ביתו כעניים כדי להרבות בהכנסת אורחים.
'יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך' - אמר דוד המלך, עליו השלום, לשלמה בנו: 'והנה בעניי הכינותי לבית ה' זהב כיכרים מאה אלף' -שמאחר שהיה מלך גדול איך אמר 'בעניי הכינותי'?! - ופרשו הם זיכרונם לברכה, שכוונתו לומר שהיה מסגף עצמו כעני, כדי להרבות זהב וכסף לבניין בית המקדש לפאר את בית א-להינו. וממנו ילמוד כל אדם בעניין מצוות הצדקה, לנהוג את עצמו ובני ביתו בעניין אכילה ושתייה ומלבושים וכיוצא כעניים ולא להרבות בהם, כדי להרבות בצדקות ומעשים טובים. ...
והיינו שתרגיל בני ביתך להאכילם כעניים, כדי להרבות בצדקות ומעשים טובים ומצוות אורחים, ואז 'יהיה ביתך פתוח לרווחה' - תמיד להאכיל לאורחים ולעניים הבאים לביתך. שאם אתה מרבה לבני ביתך באכילה ושתייה וכיוצא, אי אפשר להיות ביתך פתוח לרווחה תמיד.
מעשה אבות, עמ' י'-י"א, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשס"א (2001)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שהאוחז במידת ענווה, רוח א-לוהים תלמדהו תורה.
רחש ליבי לפרש כוונת הנוסח שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, זכותם יגן עלינו אמן, לומר אחר תפילת י"ח: 'ונפשי לעפר לכל תהיה, פתח ליבי בתורתך' - על ידי שאני אוחז במידת הענווה ואני משים עצמי כעפר, שהכל דורסים אותה ואינה מקפדת, אם כן פתח ליבי בתורתך - שרוח א-להים תלמדני תורתך, כמו שכן הוא באדם הזוכה למידת הענווה שרוח א-להים תלמדהו תורה, ולא יצטרך ללמוד מבשר ודם.
כה תברכו, חלק א', עמ' 16, הוצאת מכון מורשה להנחיל ואמרי דוד, ירושלים תשנ"ב (1992)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד הסתכל בתורה שיש בו, שהיא מדברת עימך ולא הנער הקטן.
'רבי אומר: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו' - אם יבוא לפניך נער קטון לומר לך איזה חידוש בתורה, ואתה אדם גדול בתורה, לא תאמר: הלא איש גדול אני, ואם אקשיב ואשמע מנער קטון, איה כבודי? אלא הט אוזנך ושמע דבריו כי לא הנער הוא המדבר כי אם התורה עצמה.
וזהו אומרו: 'אל תסתכל בקנקן' - שהוא הנער הקטון הבא לפניך, 'אלא במה שיש בו' - רוצה לומר: בתורה שיש בו, שהתורה עצמה היא המדבר עימך ולא הנער הקטון.
מעשה אבות, עמ' קכ"ג-קכ"ד, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשס"א (2001)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שבזכות שמזמנים עניים לבוא לאוכל, זוכים לגאולת עולמים.
'לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין' - וזה כוונת המגיד, שטרם יבוא האם לזמן אורחים ולפרנס עניים בלילה הקדוש הזה, פתח דבר יאיר הצעה זאת: 'הא לחמא עניא' - כדי שלא יעלה על לב איש לומר, שהנותן צדקה לעני ובפרט אם זן אותו הניח מעותיו על קרן הצבי. ... והתשלום גמול שאנו מצפים בזכות הצדקה, שאנו עושים בלילה הזאת, לזמן עניים שיבואו לאכול, הוא 'השתה הכא לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין' - שהצדקה תגרום שבעתיה, יבוא משיח צדקנו ויגאלנו גאולת עולמים.
מעשה חי"א על הגדה של פסח, עמ' נ"ב, הוצאת אהבת שלום , ירושלים תשס"א (2001)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שמברך הכהן או החכם ברכת כוהנים התינוק שמנשק ידו.
והרי ראינו שנוהג העולם כך, שכשמנשק התינוק ידי הכהן או ידי החכם, מניח ידיו על ראש התינוק ומברך אותו ברכת 'יברכך'. ולא שמענו מעולם פוצה פה ומצפצף על מנהג זה.
ובהכרח צריך לומר שמה שכתבו שאין נשיאת כפיים פחות מעשרה ובתפילה, היינו כשבא הכהן לברך ברכת כהנים כדינו מעומד ובקול רם - שזה לעיכובא.
כה תברכו, חלק א', עמ' 59, הוצאת מכון מורשה להנחיל ואמרי דוד, ירושלים תשנ"ב (1992)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שבא האש בהיכל, שמחו ישראל ששפך חמתו על העצים.
שכישראל ראו בתשעה באב בערב, שבא האש בהיכל הקודש, אמרו מזמור, ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על עצים ואבנים, ושמחו שמחה גדולה. וכתב רבינו האר"י, זיכרונו לברכה, שנהגו העולם לומר פסוקי נחמה בערב תשעה באב. ומרן החבי"ב הביא משם הרב 'צידה לדרך', שערער על מנהג זה, שכל היום אסור בתורה יעויין שם. ורבינו האר"י טעמא טעים על מנהג זה על פי האמור, שאז שמחו ישראל ששפך חמתו על העצים, ואז קבלו נחמה, וכתב דהוא מנהג טוב ונכון.
ולבש הכהן דף רכ"ז עמ' א', איזמיר, תרמ"ט (1889)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שהמלאכה אשר עימו היא מועילה ללמוד בשמחה.
'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון' - 'יפה' שהוא הלשון שטוב שתלמד תורה עם דרך ארץ שהוא המלאכה, והיינו שעוסק בתורה וגם עוסק במלאכה לזון בניו ובני ביתו, ולא יש לו דאגת הלב על מזונותיו שהיא הצד הרע שיש בעניות. ...
והמלאכה אשר עימו היא מועילה ללמוד בשמחה, שלא יש לו דאגת הלב על מזונותיו, שהדאגה מביאה לו לידי עצבות, והיא גרמה לבוא לידי חטא, וכשלומד בשמחה יש לו השראת שכינה שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה. ... ו'כל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' וכיוון שדאגת הלב על מזונותיו היא גורמת שכחת התורה יבוא לעבור על דברי תורה מחוסר ידיעה.
מעשה אבות, עמ' ל"ג, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, חש"ד