חכם חיים בנבנישתי

שס"ג - י"ז אלול תל"ג      

1 6 7 3 - 1 6 0 3      

חכם חיים בנבנישתי

מקצת שבחו

חכם חיים בנבנישתי, המכונה גם 'כנסת הגדולה', נולד לאמו ולאביו ישראל בשנת שס"ג (1603) בקושטא.
הוא למד מפי סבו, חכם משה בנבנישתי, ומפי חכם יוסף מטראני, חכם יוסח סאמיגה וחכם צמח נארבוני. 
בשנת שפ"ד (1624), בהיותו בן 21, נבחר למועצת הזקנים של קושטא ודן דיני איסור והיתר. בשנת ת"ג (1643) החל לכהן כרב בעיר טיריא, הסמוכה לאיזמיר, ובשנת תכ"ו (1666) החל לכהן כרבה של איזמיר. 
בשנת תכ"ו (1665) משיח השקר שבתי צבי שב לאיזמיר מגלותו, ואנשים רבים נסחפו אחריו. חכם חיים בנבנישתי וחכם אהרן לפפה עמדו בראש המתנגדים לו, ואף התעמתו. בהמשך, עבר חכם חיים בנבנישתי לתמוך בשבתי צבי. אחרי ששבתי צבי התאסלם, חזר בו חכם חיים בנבנישתי מהתמיכה בו, ועמד בראש הרבנים שלחמו במאמיני שבתי צבי. על אף תקופת התמיכה שלו בשבתי צבי, מעמדו של חכם חיים בנבנישתי בעולם ההלכה לא נפגע, והוא נחשב לאחד הפוסקים הגדולים שקמו לעם ישראל. 
חכם חיים בנבנישתי נפטר ביום י"ז אלול תל"ג (1673) ונקבר באיזמיר.
חיבוריו כוללים את כרכי הכללים ההלכתיים 'כנסת הגדולה', שאלות ותשובות 'בעי חיי', חידושים על הש"ס 'חמרא וחיי', ספר הלכות פסח בשם 'פסח מעובין' ופירוש על ספר מצוות גדול בשם 'דינא דחיי'.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מכריע לקבל בנה של בת הניכר, שהתגייר כפרנס על הציבור.
הרשוני להכריע על מחלוקת שנפל ביניהם: על איש יהודי יצרו הלבישו ובעל בת אל ניכר, והוליד ממנה בן, ונתגייר אותו הבן, אם הוא כשר להימנות על הצבור להיות פרנס - שזה אוסר וזה מתיר.
והמה בחכמתם האריכו למעניתם, ואני אנא אני בא, מה אתן לפני מעלת כבוד תורתו, אמנם להיותי מצווה מפי מעלת כבוד תורתו אחווה דעתי גם אני. ...
בנדון שלפנינו: כל שהקהל מרוצים שיהיה פרנס עליהם, הרי הוא כקיבלוהו עליהם, ויכול להיות פרנס. ומיהו דווקא בדברים שאין שררה וכפיה, מועילה הקבלה להיותו כשר, ולמנותו פרנס על הציבור לכולי עלמא. אבל בדברים שיש שררה וכפיה, אפשר שאפילו קבלה לא מועילה.
בעי חיי, חושן המשפט, חלק א', סימן ב', דף א' עמ' ב' - דף ב, עמ' ב', שלוניקי, תקמ"ח (1788)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' משיב שהחכם השלם, אפילו תכהינה עיניו מראות - כשר לדון.
חכם זקן ומפורסם בהוראה, שהיה דן את יחידי קהילותיו, ימים רבים, בצדק ובמשפט, ולעת זקנתו קמו עיניו משיבו, ולא יכול לראות ונעשה סגי נהור. ילמדנו רבינו אם יכול עוד לדון או אינו יכול לדון ...
מוכרחים אנו לומר, שאפילו סומא בשתי עיניו, אם קבלוהו עליהם, כשר לדון, שאם לא תאמר כך, רב ששת ורב יוסף, איך היו דנים דין, כמו שמוכח בתלמוד בכמה מקומות?!
ובשלום למי שמכשיר - אפילו סומא משני עיניו - נוח, אלא למי שפוסל, מה יש לו לומר? - אלא ודאי בקבלום עליהם - מועיל, ורב ששת ורב יוסף קבלום עליהם ודאי.
ומאחר שהוכחנו שקבלה מועילה אפילו לסומא משתי עיניו, אמור מעתה שבנידון שלנו, כל העולם מודים, שכשר לדון לכל העולם, שמאחר שנתפשט המנהג שהתובע הולך אחר הנתבע, הרי הוא כאילו קבלו עליהם לדון בפני הסגי נהור, אפילו אותם שאינם מבני קהילתו. ...
כלל העולה: שהחכם השלם, המרביץ תורה, היושב על המשפט, ותכהנה עיניו מראות, כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וסביביו נשערה מאוד - כשר לדון, וכופים לתובעים להתדיין בפניו.
בעי חיי, חושן המשפט, חלק א', סימן ה', דף ג' עמ' ב' - דף ה, עמ' א', שלוניקי, תקמ"ח (1788)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מבטל המנהג, שלא להגביה ספר תורה בשחרית של ט' באב.
מנהג העולם בט' באב, שלא לעשות הקמת ספר תורה שחרית כמו שנוהגים בשאר ימים שמקימים הספר תורה, ומראה כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו, ואומרים 'וזאת התורה' כמו שכתוב במסכת סופרים.
ולא מצאתי דבר זה בשום ספר, מאין בא להם מנהג זה שלא להקים הספר תורה בט' באב בשחרית. ואפשר שנהגו כן משום שהקמת ספר תורה נראית כשמחה, שמגביה ומראה לכל, והופך עצמו מצד זה לצד זה לארבע רוחות כדי להראות הכתיבה לעם. ולולי שראיתי שכך מנהג פשוט בכל המקומות, הייתי אומר שמנהג בטעות הוא, וראוי לבטלו, שההקמה הזאת הכרחית היא ממסכת סופרים פרק י"ג, הביאה הרב ז"ל בבית יוסף אורח חיים סימן קל"ד, והרמב"ן ז"ל בפירוש התורה בפרשת כי תבוא, והביאו הרב ז"ל בבית יוסף, שם הביא מהירושלמי בסוטה, פרק אלו נאמרין: ארור אשר לא יקים: וכי יש תורה נופלת? רבי שמעון בר יוחאי אומר: זה החזן. ופירשו זיכרונם לברכה: על החזן שאינו מקים ספר תורה בציבור להראות כתיבתו לעם, כמובא במסכת סופרים.
וכיוון שהחזן שאינו מקים הספר תורה להראותו לעם נמצא בארור, למה לא נקימהו אף בט' באב בשחרית, שדוחק לומר שלא כתב הרמב"ן ז"ל אלא בשאר ימים, לא בט' באב, שמי חלק עליו ומאין בא להם זה, כיוון שבט' באב מוציאים ספר תורה וקורין בתורה. ולכן הנהגתי פה איזמיר יגן עליה א-להים, בקהילת קודש פורטוגל, יגן עליה א-להים, להקים הספר תורה אף בט' באב בשחרית, שלא מפני מנהג, שלא מצינו יסודו בשום ספר, עזבנו דברי הרמב"ן ז"ל המפורשות והוא מהירושלמי, וליקום בארור חלילה. הנראה לעניות דעתי כתבתי.
בעי חיי, אורח חיים, חלק ב', סימן ל"ז, עמ' 80-79, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, שדמ"ת (1984)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' שח דאגתו על עמי ארצות המתכסים בטלית של תלמידי חכמים.
כי אראה כי אזלת יד המתקדשים והמטהרים, והמה חכמים להבין ולהורות, ורבים מעמי הארץ שלא ידעו בצורת שמועת ההלכה, מתכסים בטלית של תלמידי חכמים, להתנאות בטלית שאינה שלהם באלוני מורה - אלו תלמידי חכמים שלא הגיעו להוראה ומורים. דאגה בליבי אשיחנה לאחרים.
בעי חיי, יורה דעה, סימן קמ"ז, דף צ"ד עמ' ב', סלוניקי, תקנ"א (1791)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד 'והוא רחום' לאומרו כל מקום ומקום לפי מנהגו.
דברי החכם השלם הפוסק זה סיני כולם נכוחים לבין וישרים למוצאי דעת. והנה אמת שלא היה צורך למשוך קסת הסופר על דברים פשוטים כאלה וכמו שיפה הוכיח החכם השלם, ישמרהו תורו ויחיהו, שלאומרו בלחש או בקול אין שום עיכוב ושניהם כאחד טובים וכל מקום ומקום לפי מנהגו.
ובספר צידה לדרך מאמר א' כלל א' פרק ל"ח כתב: והתקינו הראשונים והוא רחום ובו' ואין להקל בהם. וצריך לאמרם בכוונה ובמיתון, לא כמו שהרגילו רוב שלוחי ציבור, לאמרם בשפה רפה ובמרוצה שלא בכוונה עד שאין אחד מן הציבור שיאמר עם חברו, אלא אחד למעלה ואחד למטה, לא כמתחננים ולא כמתקוטטים עד כאן. ואלו אם אמרו בלחש או בקול רם, ואפילו מעומד או מיושב, לא הוזכר בדבריו. שמע מינה שאין קפידה ונהר נהר ומסלולו.
בעי חיי, אורח חיים, חלק ב', סימן ה', עמ' 18-17, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, שדמ"ת (1984)