חכם נסים בנימין אוחנה

א' טבת תרמ"ב - כ"ד אדר ב' תשכ"ב      

1 9 6 2 - 1 8 8 2      

חכם נסים בנימין אוחנה

מקצת שבחו

חכם נסים בנימין אוחנה, נולד לאמו ולאביו חכם מסעוד גד, בא' טבת תרמ"ב (1882) בעיר מדיאה שבאלג'יריה. 
בשנת תרמ"ו (1886), אביו, חכם מסעוד גד אוחנה, שהיה ידוע באהבתו לציון, החליט להשתקע בארץ ישראל ובגיל 4 שנים עלה נסים עם משפחתו לירושלים. 
בשנת תרס"ג (1903) חכם נסים בנימין אוחנה הוסמך לרבנות על ידי הראשון לציון החכם יעקב שאול אלישר, החכם חיים משה אלישר והרב שמואל סלנט. בשנת תרס"ד (1904) הוא נשא לאישה את מרים, בתו של הראשון לציון החכם נחמן בטיטו.
בשנת תרס"ז (1907) החל לכהן כרבה של עזה, שם ייסד בית ספר ללימוד תנ"ך ותלמוד בשפה העברית. בפתיחת בית הספר נכח אליעזר בן-יהודה. בנוסף, התקין שם מקווה טהרה לנשים, ויזם הקמה של בית עלמין.
בשנת תרע"ב (1912), מתה עליו אשתו והוא שב לירושלים. באותה שנה נשא לאישה את פרלה פרירה, בתו של חכם יצחק משה פרירה, ועבר לעיר ניו יורק לכהן כרב קהילת יוצאי חאלב. שם לימד תורה ועברית.
בשנת תרע"ה (1915) חכם נסים בנימין אוחנה עזב את ניו-יורק ושב לירושלים, אך עקב מלחמת העולם הראשונה, בהיותו בעל נתינות צרפתית, הוא אולץ על ידי שלטונות העות'מאניים להגר עם משפחתו לאלכסנדריה שבמצרים. לאחר חצי שנה באלכסנדריה, עבר לכהן כרב האי מלטה, שם כיהן חמש שנים.
בשנת תר"ף (1920) חכם ניסים בנימין אוחנה הוזמן על ידי חכם חיים אלישר לכהן כרב הראשי של העיר פורט סעיד שבמצרים. בפורט סעיד הוא ייסד את בית הספר העברי 'זיכרון משה'. להנחת אבן הפינה של בית הספר הוזמן חיים ויצמן. בשנת תרצ"ה (1935) מונה לראש בית-דין, וסגן ראש הרבנים למצרים. 
בשנת תש"ז (1947) חזר לארץ, ומונה לראש בית הדין ורבה של העיר חיפה. לבקשת הבריטים ביקר אצל חברי האצ"ל יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר ערב עלייתם לגרדום, ואמר עמם את 'הוידוי המלא'.
חכם נסים בנימין אוחנה נפטר ביום כ"ד באדר ב' שנת תשכ"ב (1962), בהיותו כבן 80, ונטמן בעיר חיפה. 
חכם נסים בנימין אוחנה חיבר חיבורים רבים, ביניהם: 'ודע מה שתשיב לאפיקורס' - תשובה למיסיון הנוצרי, שכתב יחד עם המופתי של עזה, 'נא"ה משיב' - שאלות ותשובות, 'תורת הזבח', 'ספר תרי"ג מצוות', ועוד.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מתיר לחלק תמידי בית הכנסת רמב"ם לבית כנסת הנחוץ לו.
אנו בית הדין בעיר ואם בישראל מצרים, נדרש מאתנו לחוות דעתנו בזה, שרבים מאחינו בני ישראל, ה' עליון יברך אותם, מתנדבים תמיד כסף לבית הכנסת הרמב"ם, זכותו יגן עלינו אמן, עד שיש לבית הכנסת הנזכר יותר על כדי צרכו, ויש הרבה מהתמידים מוצנעים ללא צורך בהם, ולכן שואלים לדעת, אם מותר לפי דעת תורתנו הקדושה, לשלוח תמידי כסף הנותרים לבית כנסת אחר הנחוץ לו, להדליקם לפני היכל הקודש, או שמא יש איסור בדבר?
והנה אחר עיון בדבר זה, ראינו שאין איסור בזה כלל, אלא אדרבא, מצווה עושים לתתם לבית כנסת אחר, הנחוץ לו תמידים להדליקם לפני היכל הקודש, מאשר שיהיו מוצנעים מבלי להשתמש בהם כלל. ולא כך היתה כוונת המתנדבים שיהיו גנוזים, אלא שידלקו ויאירו לפני ההיכל. לכן מותר בשופי שיתנום לבית כנסת אחר להשתמש בהם ולהדליקם לפני היכל הקודש. ...
ואין לחוש למה שחקוק על התמיד, קודש לה' לבית הכנסת הרמב"ם, זכותו יגן עלינו אמן. כי כל מצרים מקומו של רמב"ם הוא. וטוב שיהיה דלוק בבית כנסת אחר במצרים, מאשר שיהיה גנוז בבית כנסת הנקרא על שם הרמב"ם, אחרי שבית הכנסת הרמב"ם יש לו תמידים יותר מכדי צרכו.
חכם נסים בנימין אוחנה, שו"ת נא"ה משיב, חלק יורה דעה, סימן ד', הלכות צדקה, עמוד צ"ד. דפוס התחיה, ירושלים, תשי"ט (1959) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד זכות על הרופאים הישראלים, שכשרים למול הבנים.
הדור החדש אשר נתחנך בחינוך אירופאי ובנקיות רבה, רוצים למול את בניהם על ידי רופאים ישראלים אשר עושים מלאכתם בנקיות גדולה. ויען שיש מהרופאים שאינם נזהרים בשמירת השבת ומאכלות אסורות, על כן שאלוני לדעת האם הרופאים הנ"ל כשרים למול, או לא? ...
חלילה להוציא דיבה על הרופאים הישראלים, שאינם נזהרים בשמירת השבת ולדונם כדין מומר לכל התורה כולה, ולפסול אותם למול בני ישראל, שהרי אפילו במומר לכל התורה כולה הכשירו למול, ואמרו אם נימול כשר למול, ואפילו גוי כנזכר לעיל, ומכל שכן רופאים ישראלים שמאמינים בצורה ובמצוותיה, אלא שעבודתם מכרחת אותם לבקר חולים, ולרפאותם בשבת, ויש בזה משום פיקוח נפשות כאשר בארנו בארוכה.
ואף אם המצא ימצא בהם אוכלי נבלות וטריפות, על כל פנים, אם ימצאו בשר כשר, לא יעזבו המותר ויאכלו האסור, ומכיוון ששומרים ברית ונימולים ומלים בניהם, הרי גם כן מקיימים את הכתוב את בריתי תשמור, אתה וזרעך אחרייך המול לכם כל זכר, וכשרים למול, אליבא דכולי עלמא.
חכם נסים בנימין אוחנה, שו"ת נא"ה משיב, חלק יורה דעה, סימן י' עמודים ק'- ק"ב. דפוס התחיה, ירושלים, תשי"ט (1959) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מספר על חיי היהודים בעזה ועל ביקורי השייך של עזה.
כיהנתי בתור רב לעזה, במשך חמש שנים, אשר היתה באותם הימים עיר מסחר. יהודי עזה סחרו אז במסחר השעורים והלענה, אותה ייבשו קלפו ומלאו ממנה תיבות גדולות, ושלחו להמבורג ולערי אירופא, ממנה עשו כינין, ומן השעורים - בירה. התקנתי מקווה טהרה לנשים, שעד אז טבלו בים בלילות כשבעליהן שומרים אותן מרחוק מפני הגויים שלא יתעללו בהן.
לא היה להם בית עלמין, וגם זה גרם ייסורים גדולים לנפטר וקרוביו, שהיו שולחים את המת בתוך ארון עץ, וקושרים אותו על גבי הגמל, ומלוים אותו לקבורה בחברון; דרך שגרמה צער למתים ולקרובים שליוו את הארון עד חברון, כשקרוביהם מצפים לשובם בשלום מסכנת הדרכים, ובראותי את צערם הנורא הזה נקנה ביוזמתי בית עלמין לקבורת המתים.
בעזה חיברתי ספר 'דע מה שתשיב לאפיקורס' יחד עם המופתי של עזה, שייך עבד אללה אלעלאמי. הוא היה מבקר פעמיים בשבוע בביתי, כיוון שרצה לדעת הביאור הנכון של הפסוקים, שהועתקו מהתנ"ך על ידי השליחים לברית החדשה.
חכם נסים בנימין אוחנה, ספר תרי"ג מצוות, רשימה מפרשת חייו, עמוד 5. דפוס אות, חיפה. תשי"ג (1953) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שאין לשנות נוסח התפילה, אך להחליף המבטא לספרדי.
אם קהל תימנים או אשכנזים רוצים להחליף מבטא שלהם, ולהתפלל במבטא ספרדי על פי הדקדוק, אם יש איסור בדבר, ואם יש חשש בשינוי הנוסחאות משום אל תסיג גבול עולם? או לא? ...
בעניין הנוסחאות והמנהגים להוסיף או לגרוע, להקדים או לאחר כל אחד יחזיק במנהגו ובנוסחתו. כשמתפללים קהל שלם תימנים או אשכנזים, או תימנים וספרדים יחד, נגררים אחר הרוב. אכן בעניין המבטא והדקדוק, מי ייתן והיה, שכולם ידברו בשפה צחה וברורה, ולא בלעגי שפה, ונעבוד ה' שכם אחד, בשפה אחת במבטא הספרדי, בלשון הקודש צחה, שאין כמוה, והיא מעין עולם הבא.
חכם נסים בנימין אוחנה, שו"ת נאה משיב, חלק אורח חיים, סימן י", עמוד ס"ה- ס"ו. דפוס התחיה, ירושלים, תשי"ט (1959) מתוך 'החכם היומי'