מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם חיים אברהם גאגין נולד בקושטא בשנת תקמ"ז (1787), ועלה בילדותו לירושלים.
בשנת תר"ב (1842) הוסמך לחכם באשי - הראשון לציון הראשון שכיהן בארץ ישראל, ובנוסף כיהן כראש ישיבת המקובלים בית אל בירושלים.
בימיו של חכם חיים אברהם גאגין היו השומרונים בסכנת כליה, מפני שחכמי הדת המוסלמים טענו שלשומרונים אין דת, והם לא מאמינים באחד הספרים הכתובים ברוח הקודש. שומרוני העיר שכם, שהיו בסכנת מוות, פנו בבקשת עזרה לחכם חיים אברהם גאגין. חכם חיים אברהם גאגין נתן בידיהם תעודה בכתב המאשרת - 'העם השומרוני הוא ענף מבני ישראל המודה באמיתות התורה', וכך חייהם ניצלו.
חכם חיים אברהם גאגין כתב את הספר 'מנחה טהורה' על מסכת מנחות, שהודפס בסלוניקי בשנת תקפ"ה (1835). בשנת תר"א (1841) סייע להקמת בית דפוס בירושלים, ובו הדפיס את שני ספריו הבאים: 'ספר התקנות וההסכמות', שהודפס בשנת תר"א (1841)  - מהספרים הראשונים שהודפסו בירושלים, ו'חוקי חיים', שהודפס בשנת תר"ב (1842). ספר דרשותיו 'חיים בירושלים' יצא לאור בשנת תרמ"ב (1882), לאחר מותו, 
חכם חיים אברהם גאגין נפטר בירושלים בכ' באייר תר"ח (1848), ונקבר בהר הזיתים בירושלים.

אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שכל אחד יושב בתחומו, כאילו הם איש אחד על מחנהו.
נקדים מה הכוונה במדרש רבה 'בשעה שאמר הקב"ה - עשה להם דגלים, היה משה מיצר. אמר - עכשיו יש מחלוקת בין השבטים. אם מתחיל אני משבט יהודה, שישבו במזרח, אומרים - אי אפשר להיות אלא בדרום, וכן כל שבט ושבט כיוצא בו. אמר לו הקב"ה למשה - אין צריכים בדבר הזה. מעצמם מכירים, ששטר יש בידם מיעקב אביהם, וכשם שהקיפו את מיטתו, כך יקיפו את המשכן' ועיין שם. נמצא שכשהם באחדות כל אחד מכיר את מקומו, ואין בהם שום הפרש ושום מחלוקת ביניהם.
וזהו מה שרמזתי 'וחנו בני ישראל איש על מחנהו' - כאילו הם איש אחד על מחנהו, כן יהיו חונים כל בני ישראל, וכיוון שהם באחדות, יהיה איש על דגלו, וכל אחד יהיה מכיר את מקומו, ולא יכנסו בתחום שאינו שלהם, כמו שהיו בדגלים, שכל אחד יושב בתחומו מבלי שום מחלוקת, אלא באהבה ואחווה שלום ורעות כן יהיו תמיד. אמן כן יהי רצון.
חיים מירושלים עמ' 114, דפוס אג"ן שמואל הלוי צוקערמאן, ירושלים תרמ"ב (1882)
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד שעיקר תאוותו של יעקב לעשות שלום עם עשיו אחיו.
ששלח יעקב אצל עשיו מלאכים ממש, לאיזה תכלית עשה זו? - ודי בשלוחים שלו! - שרצה לרמוז לו כמה גדול הוא השלום. והוא שכתבו בירושלמי, שהמלאכים חציים אש וחציים מים, ועושה שלום במרומיו עשה המלאכים כן, להראות שטוב הוא להיות בשלום - וזה רצה לרמוז לו לעשיו, שיהיה עימו בשלום עיין שם.
נמצא שעיקר תאוותו של יעקב היה - לעשות שלום עם עשיו, וכבר ידוע משל שאמרו רבותינו ז"ל, במה אברכך? אם בבנים - יש לך, אם בעושר - יש לך. והנה בזה הוא מובן – שנתקשה במה שנאמר, שאיזו ברכה היה צריך יעקב? והלא בנים היה לו, ועושר גם כן היה לו. מה היה רוצה?- שלום. לזאת אמר ברכת כוהנים , דהיינו 'וישם לך שלום' - שיהיה לו עם עשיו אחיו, שזו הייתה תאוותו.
חיים מירושלים עמ' 265 דפוס אג"ן שמואל הלוי צוקערמאן, ירושלים תרמ"ב (1882)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מבאר מאמר המדרש 'יברך ה' - בצדקה'.
'יברכך ה' - בצדקה, וישמרך - שייכתב זכותך, יאר ה' פניו אליך - בתורה'. עד כאן.
ולכאורה מן המתמיהים, אבל על פי האמור הנה נכון: והכוונה ש'יברכך ה' - בצדקה', רצה לומר שהקב"ה ממציא לו מעות צדקה. מה תאמר שחס וחלילה יהיה לאיזה בני אדם שאינם מהוגנים, לזאת אמר 'וישמרך - שייכתב זכותך', וממציא לו בני אדם מהוגנים שיקבל שכר. אבל כדי להינצל מהם - 'יאר ה' פניו אליך' על דרך 'כל הנותן פרוטה לעני, זוכה ומקבל פני שכינה.' כדי ש'יאר ה' פניו אליך', ויהיה שכרך בלי ספק יהיה - בתורה - עם עמלי תורה, ובזה ודאי שכרו, לא הפסיד.
חיים מירושלים עמ' 201 דפוס אג"ן שמואל הלוי צוקערמאן, ירושלים תרמ"ב (1882)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מביא מנהג בית הדין בירושלים לעשות עבור כל מי שלא ידע.
עירובי תבשילין - היה מנהג נכון בירושלים, תיבנה ותיכונן, לשלוח הבית דין, זוג חכמים, ויסובבו העיר, ויעשו עירובי תבשילין לאלמנות ולכל מי שלא ידע, ולוקחים מאיתם, מכל בית פת ותבשיל.
ספר התקנות נ"ד ב דפוס יואל משה סאלאמן, ירושלים תרמ"ג (1883)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מבאר סיבתו לכתיבת ספר התקנות, שלא תהא תורה כשתי תורות.
מצווה וחובה עליו לילך בעקבות הקדמונים, ומה שייסדו הם - עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, שכבר הובקעה הלכה לדורות, ואין רשות לשום חכם לשנות מדבריהם כלל, ולא תהא תורה חס וחלילה כשתי תורות, כי אם תורה אחת משפע אחד יהיה מדור לדור, האבות והבנים יחדיו.
ולכן ראינו להעלות על ספר רוב המנהגים, על פי הסכמות הראשונים נוחי נפש, הן מה שראינו כתוב ומפורש, יוצא מפוזר ומפורד בספרי הראשונים והאחרונים, והן מה שקיבלנו מפיהם ומפי כתבם, והן ממה שראינו בעיננו - מעשה רב, ממי שהיה בקיא בהם ובשמותיהם כנודע לכל.
ספר התקנות נ דפוס יואל משה סאלאמן, ירושלים תרמ"ג (1883)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מוצא רמז לגאולת ישראל, שיהיו חונים כל ישראל כאיש אחד.
'וחנו בני ישראל' - רומז על גאולתנו, ועל פדות נפשנו, ועל משיח צדקנו, שיבוא במהרה בימנו, ויהיו חונים כל ישראל כאיש אחד איש על מחנהו - זו ארץ ישראל והיינו קיבוץ גלויות.
חיים מירושלים עמ' 115 דפוס אג"ן שמואל הלוי צוקערמאן, ירושלים תרמ"ב (1882)
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד, שאפילו נסתפק יוסף, למד מעשיו והלך בשליחות אביו.
אמרו רבנינו זכרם לברכה: יודע היה יוסף שאחיו שונאים אותו, אלא אמר - עשיו הולך תמיד למקום סכנה לצוד ציד לאביו, ואבי שלחני לראות שלום אחי, ולא אלך?! עד כאן. וראוי להבין במה נסתפק יוסף, שקראו לו 'בן חכם' עד שהוצרך ללמוד ממעשיו של עשיו...
שאפילו נסתפק יוסף, אם מה שהיו אחיו שונאים אותו נחשב 'בריא היזקא', שלא ילך בשליחותו של אביו, ולזה נשא קל וחומר מעשיו, שהיה הולך למקום סכנה לצוד ציד לאביו, ואביו לא היה מוחה בו.
חיים מירושלים עמ' 255-256 דפוס אג"ן שמואל הלוי צוקערמאן, ירושלים תרמ"ב (1882)