מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם יעקב הרופא נולד לאימו ולאביו חכם יוסף הרופא בשנת תק"מ (1780) בפרס. 
בילדותו הגיע עם אביו לעיר בגדאד ולמד שם מפי חכם נסים צאלח מצליח, חכם משה חיים וחכם ראובן דוד נאווי. גדל בתורה וביראה ובשנת תקפ"ז (1827) נתמנה לדיין, היה לפוסק בעירו בגדאד, ונתמנה לאב בית הדין. שמו הטוב יצא למרחוק, שהיה שוקד בתורה, עושה צדקה וחסד, בעל ענווה ורודף שלום. העמיד תלמידים הרבה, ובראשם חכם עבדאללה סומך, שישב עימו בבית הדין יחד עם חכם אליהו עובדיה. נודע כפייטן ובעל קול ערב, ושימש כעשירם שנה שליח ציבור בבית הכנסת החדש.
בנו, חכם יוסף הרופא נמנה על חכמי בגדאד, ובנו חכם מאיר הרופא, שימש שוחט בכלכותה. בתו לאה נישאה לראובן מנשה זביידה, וביתו אסתר נישאה לחכם משה חיים שלמה דוד שמאש. ורבה הראשי של בגדאד.
שלושה מחיבוריו של חכם יעקב הרופא יצאו לאור בחייו: 'שיר חדש' - פירוש על שיר השירים, יצא לאור בשנת תר"ג (1843) בכלכותה, 'נאוה תהילה'- דרושים על ספר תהילים, יצא לאור בשנת תר"ה (1845) בירושלים, 'שמן הטוב' - שיטה של מסכת ביצה, יצא לאור בשנת תר"ט (1849) בקושטא. 
בשנת תרי"א (1851) פרצה מגפת חולירע בעיר בגדאד, ורבים מתושביה קבעו מגוריהם באהלים ארעיים במרחב הפתוח מחוץ לעיר. גם חכם יעקב הרופא יצא עמהם, אך נתפס במחלה, ונפטר ביום ו' בתשרי תרי"ב (1851). בשל המגיפה לא יכלו לקוברו בבית העלמין בעיר בגדאד, והוא נטמן בחצר קברו של יהושע כהן גדול.
לאחר מותו יצאו לאור מכתב ידו הספרים: 'חלק יעקב' - דרושים על התורה, 'אהל יעקב' - שו"ת וחידושים על השולחן ערוך ומנהגי בגדאד, שיצא לאור בשנת תשמ"א (1981) בירושלים.

צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שאינה מקודשת, במה שבעוניה פשטה ידה לקבל מעות.
מעשה שהיה בראובן ביום פורים, שהיה מחלק מעות פורים, עברה דרך שם, נערה אחת, שכנתו, וקרא אותה ואמר לה: קחי פרוטה זו ממעות פורים. ותבוא הנערה ופשטה ידה כדי לקבל כי ענייה היא, ובשעת נתינה אמר לה: הרי את מקודשת לי בזה וכולי. והיא פשטה ידה וקיבלה בשתיקה. ותרץ הנערה, ותגיד לבית אמה בדברים האלה לאמור: את זה נתן לי שכננו במעות פורים. והנה האנשים אשר היו עמו, שאלו את פיו מה דעתו בזה, אם הוא דרך צחוק או באמת ובתמים, והשיב אין זה אלא בכל לבי ורצוני לקדשה. מה משפט הקידושין הללו? ... עיין להרב הנזכר סימן ה', שהאריך בזה ופסק שאינה מקודשת. עיין שם.
אוהל יעקב, הגהות על שלחן ערוך אורח חיים, סימן כ"ח, ע"מ 71, ירושלים, דפוס מכון הכתב. תשמ"א (1981)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד ברוך שבחר בהם ובמשנתם, בעלי אסופות, בפנים יפות.
מי ימלל גבורות אור יקרות, שבחי א-להים, אבא הרחמן, חיבה יתירה הודיע לנו, בהגלות נגלות אור שכינתו, ממכון שבתו הופיע על הר סיני, ליהודים הייתה אורה זו תורה כחמה ברה, חכמה מפוארה. זאת חוקת התורה, לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז וכל אבן יקרה, שהכל בה - אם תרצה תאמר ממקרא, אם תרצה תאמר מסברה, זו היא דרך ישרה.
ברוך שבחר בהם ובמשנתם, דברי חכמים כדורבנות יוצאות חנונות, דרך תבונות, כי טוב סחרה ים התלמוד, שאין לו סוף עמוק עמוק, מי ימצאנו יבוא עד תכונתו, זה הים גדול ורחב ידיים, שלהבת קשורה בגחלת בוערים אש וזיקוקי אש, ומה שראה ראה, ספרם של צדיקים מלאים זיו ומפיקים נוגה, מאירים כברקים אספקלריא המאירה, ובאו בה פירושים בעלי אסופות מאליפות בפנים יפות, דור דור ודורשיו, עשות ספרים הרבה, אין להם שיעור.
שמן הטוב, הקדמת הרב המחבר, קושטא, דפוס ניסים די קאשטרו, תר"ט (1849)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד לרבות מורא תלמידי חכמים לעיכוב גאולה על ידו יתברך.
נקדים מה שאמר הרב 'עמודיה שבעה': שטעם משה רבינו, עליו השלום, שסירב בשליחות מפני שרצה שתהיה הגאולה על ידו יתברך, משום שכל גאולה שהיא על ידי בשר ודם - אחריה שעבוד. עיין שם. אמנם זהו שאומרים: אם נשלם הזמן, הדין עם משה רבינו עליו השלום, שיגאלם הקדוש הברוך הוא בעצמו, כדי שלא יהיה אחריה שעבוד, כיוון שלא נשאר עליהם שום אחריות. אבל אם לא נשלם הזמן, אם כן אי אפשר להיגאל על ידי הקדוש ברוך הוא. ואם כן יש לומר שבזה פלוגים הקדוש ברוך הוא ומשה רבינו. שהקדוש ברוך הוא סבר כרבי עקיבא שדרש 'את'. וממילא חייבים ישראל בקושי השעבוד, מפני שעשה אברהם אבינו אנגריה בתלמידי חכמים. ואם כן לא יועיל להם קושי השעבוד להשלים המניין, וכיוון שלא נשלם הזמן, אי אפשר להיגאל על ידו יתברך, אבל משה רבינו, עליו השלום, סובר לו כשמעון העמסוני ושעמו שלא דרש 'את', ואינם חייבים בקושי השעבוד, שאין עליהם שום עונש, במה שעשה אברהם אבינו, עליו השלום, אנגריה בתלמידי חכמים. וממילא קושי השעבוד הועיל להם להשלים המניין, וצריך שיגאלם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצו, כדי שתהיה גאולה שלמה, וזה שאמר: 'שלח נא ביד תשלח' - ביד עקיבא בן יוסף.
שמן הטוב, דרוש ליציאת מצרים, סימן ב', דף קס"א, ע"א, קושטא, דפוס ניסים די קאשטרו, תר"ט (1849)
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד מציאת האישה בהעדפה לעצמה, ועושה צדקה לבעלה.
'דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות, שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים, הקדוש ברוך הוא מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות, אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן, וסכות אותן, ומאכילות אותן, ומשקות אותן, ונזקקות להן בין שפתים. -
והנה ידוע מה שבא להשמיע לנו: 'מעשה ידי אישה לבעלה' אבל בהעדפה על ידי הדחק נחלקו בפרק 'מציאת האישה', רבי עקיבא ורבנן. שרבי עקיבא סבור לו: לעצמה, ורבנן סבורים להם: 'לבעלה'. עיין שם. והנה אליבא דרבנן שסבורים להם, שאף העדפה על ידי הדחק, הוא לבעלה, אם כן אין להם לנשים שום ממון וזכות במעשה ידיהם בשום אופן. ואם כן לא היו ראויים ליגאל בזכות הצדקה, שהיו עושים הנשים, שזה מעשה ידיהם אינם שלהם. ובזה נחלקו הקדוש ברוך הוא ומשה רבינו, עליו השלום. שהקדוש ברוך הוא סבור לו כרבי עקיבא. ומשה רבינו, עליו השלום, סבור לו כרבנן. וזה שאמר: 'שלח נא ביד תשלח' - ביד רבי עקיבא בן יוסף.
הן אלה קצוות אמרי קדוש, מה ששמעתי מפי עטרת ראשינו מורינו ורבינו, הרב זכרונו לברכה.
שמן הטוב, דרוש ליציאת מצרים, סימן ב', דף קס"א, ע"א, קושטא, דפוס ניסים די קאשטרו, תר"ט (1849)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד לקדש בלילה בקידושי כסף, ונסתפקו בקידושי שטר.
כתב הרב 'כנסת הגדולה' סימן כ"ו הגה ט', משם מהר"ם מינץ, שהמקדש בלילה הוי ספק קידושין. ... והרב 'כנסת הגדולה' כתב טעם לסברת האומר שהוי ספק קידושין משום שכתוב: 'ויצאה והייתה' - מה יציאה אין מגרשין בלילה אף קידושין כן. ...
ומצאתי כתוב בגיליון מכתב יד מורי הרב כבוד מורנו הרב רבי ראובן דויד, זיכרונו לחיי העולם הבא, וזה לשונו: 'מעולם לא נסתפקו אלו החכמים, אלא בקידושי שטר, שבזה הוא ההיקש ליציאה ולא בקידושי כסף. ... ואם מנהגם לקדש בלילה בכסף כמו שנהגו אין לבטל מנהגם. עד כאן לשונו. ושפתים יישק, משיב דברים נכוחים, ופה בגדאד, יגן עליה א-לוהים, המנהג פשוט לקדש בלילה.
אוהל יעקב, אבן העזר סימן ב', (סימן ו' בכתב יד) בעניין קידושים בלילה, ע"מ 15, ירושלים, דפוס מכון הכתב. תשמ"א (1981)