מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם יהודה נג'אר נולד לאימו ולאביו חכם יעקב נג'אר בתוניס. 
תורתו למד מפי חכם יוסף זרקא והיה חברו של חכם יהודה הכהן טנוג'י. גדל נתעלה והיה לאחד מגדולי חכמי תוניס. היה דיין בבית דינו של מחותנו, ראש רבני תוניסיה, החכם יצחק טייב, מחבר 'ערוך השולחן'.
בשנת תקמ"ז (1787) חיבר את ספרו 'לימודי ה''. בשנת תקמ"ז (1787) ערך את הספר 'שופריה דיעקב' לחכם יעקב מעארך. בשנת תקנ"ד (1794) יצא לאור בליוורנו ספרו 'אלפי יהודה' על מסכת שבועות. בשנת תקס"א (1801) יצא לאור בליוורנו ספרו 'שבות יהודה' על המכילתא. בשנת תקע"ו (1816) יצא לאור בפיזה ספרו 'שמחת יהודה' וספר 'חגי יהודה' על כמה מסכתות עם עדויות לחליפת מכתביו עם מרן החיד"א. 
בשנת תקע"ז (1817) חתום על הסכמת חכמי תוניס לספר 'אשל אברהם' לחכם אברהם חיות, בשנת תקע"ח (1818) חתום על תשובה בנושא בדיקת הריאה יחד עם חכם יצחק טייב וחכם יצחק הכהן, בשנת תקע"ט (1819) חתום על הסכמת חכמי תוניס לספר 'תוספות הרב רבי פרץ', ובשנת תקפ"א (1821) חתום על הסכמת חכמי תוניס לספר 'זרע אברהם' לחכם אברהם כטורזא. בשנת תקפ"ג (1823) יצא לאור בליוורנו ספרו 'שמחת יהודה' על מסכתות קטנות וספרו 'אהלי יהודה' על התורה.
חכם יהודה נג'אר נפטר בשנת תק"ץ (1830). אין אנו יודעים את יום פטירתו, אנו מציינים אותו ביום ד' באדר, יום קבלת הסכמת חכמי ליוורנו לספרו 'אלפי יהודה'.

גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שבקבלת התורה נרפאו הסומים מצרת השעבוד.
'וכל העם רואים את הקולות - רבי אליעזר אומר: להודיע שבחן של ישראל, שכשעמדו כלן לפני הר סיני לקבל את התורה, לא היה בהם סומים' - שכשעמדו על הר סיני נרפאו הסומים, שנסמו מצרת השעבוד. וזה שאמר: 'לעיני כל העם' - כל לרבות שאפילו אחד מהם לא היה סומא. שלא ראה יחזקאל שכתוב: 'לעיני' - כי עין בעין ראו את כבודו ולא בדרך דמיון, שכתוב: 'ביד הנביאים אדמה'. וזה שאמר: 'לעיני כל העם' - אפילו קטן שבהם ראה מה שלא ראה יחזקאל. שאם היו חסרים ש'לעיני כל העם' - משמע כולם, הא אם היו חסר אחד, לא ירד שאינם כדאי לקבל התורה.
שבות יהודה, מכילתא פרשת יתרו, הלכה ג', דף ס"ט ע"ב, ליוורנו, דפוס אליעזר סעדון, ת"ע (1710)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שע"י המצוות ועסקן מרבים החסד בעולם, וגוברים הרחמים.
'אמת' הוא חלק הסוד עם חלק הרמז כי היא כהררים התלויים בשערה, והתחתונים הם רמז לעליונים. ו'חסד' רמז לפשט דיני התורה ומצוותיה, שעל ידי המצוות ועסקן, מרבים החסד בעולם, והרחמים גוברים. ו'דעת'' הן הדרשות, כגון י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, שצריכים דעת רחבה, ושלושתן קשורים זה בזה, ולכן ראשי תיבות: 'אמת חסד ודעת' - אותיות אחד.
אהלי יהודה, ספרי פרשת עקב, הלכה ג', דף ס"ד ע"א, ליוורנו, דפוס נחמן סעדון י"ץ, תר"ט (1849)
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שתפילתם בלב שלם היא אומנות אבותם.
'וייראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה' - מיד תפסו להם אומנות אבותם, אומנות אברהם יצחק ויעקב' - וכאשר ראו שלא נושעו עדיין אז 'ויאמרו אל משה: המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר' -פירוש שתפסו מנהג אבותם, ולא בלב שלם. עיין שם. ואין נראה לי שלפני שאמר: 'מיד נתנו עיניהם בתפילה', ועליהם מפורש בקבלה: 'כי קולך ערב' בתפילה, ואם לא היו בלב שלם לא היה משבחן. וראיתי בפירוש 'יונתי' מובא: 'ויצעקו בני ישראל' - באותה צעקה שצעקו במצרים. ושם בפסוק 'דודי לי' מובא כשהייתה לי צרה לא תבעתי אלא ממנו 'ויצעקו בני ישראל אל ה'. עיין שם.
שבות יהודה, מכילתא פרשת בשלח, הלכה ג', דף ל"א ע"א, ליוורנו, דפוס אליעזר סעדון, ת"ע (1710)
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד סגולת השראת השכינה, שהנשמה מרגשת ונכנעת.
'ויהי בישורון מלך, בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל' - שעל ידי שיהיו אגודה אחת, שכינה שורה בארץ. וזהו: 'בישורון מלך' - היא השכינה הנקראת מלכות שמים. ולכן ראשי תיבות: 'מלך בהתאסף ראשי עם' - אותיות מערב. שם רמז למה שנאמר בגמרא: 'שכינה במערב'. וסופי תיבות: 'בישורון מלך בהתאסף ראשי עם' - אותיות נכפים, בו תרמוז למה שאמרו המפרשים שסגולת השראת השכינה בארץ, למנוע האדם מהחטא, שהנשמה מרגשת ונכנעת, ומביא מ'ואגודתו על ארץ יסדה' - כלומר כשהם אגודה אחת אז 'על ארץ יסדה' - יסד ה' היא השכינה.
אהלי יהודה, ספרי פרשת וזאת הברכה, פרק ה' ,דף קכ"א ע"א, ליוורנו, דפוס נחמן סעדון י"ץ, תר"ט (1849)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד שהקדימו קריאת המגילה ליום כינוס בני הכפרים לעירם.
'בני הכפרים שאינם מתקבצים בבתי כנסיות, אלא בשני ובחמישי, תקנו להם שיהיו מקדימים וקוראים ביום הכניסה' - משמע שהיו להם בתי כנסיות בעיר אחת בפני עצמם, שלא הלך בו אדם אלא כשהם מתקבצים ביום הכניסה ומתפללים שם. ומסיים 'שיהיו מקדימים וקוראים' - כלומר הם עצמם קוראים. וכן אמר אבי אמי, רבי חיים בהן: שבערים המיוחדות להם היו קוראים. ומביא ראיה מן הירושלמי שם. על כן תצטרך לומר שבעצמם קראו, ולא בן כרך קרא להם. ולא תאמר שבני הכפרים לא ידעו לקרות. ומעתה מצאנו לומר גם כן שקראו בעיר בפני עצמם ולא הלכו לכרך. ועיקר דברי רבי חיים בהן בפרק הראשון של יבמות בדיבור המתחיל: 'וכי אמרנו לא תתגודדו' ושם דחק לפרש כן כי היאך קראו בני הכפרים ביום הכניסה בהקדמה, ואחר כך קראו בני אותה העיר בזמנה בי"ד באדר, והלא נראה כאגודות? - ותירץ כי בעירם היו קוראים, בעיר המיוחדת להם לבדם, להתקבץ שם בשני ובחמישי, ובאותה העיר לא קרא אדם כי אם באותו יום לבד שנתקבצו שם. וגם שם מביא הירושלמי.
מועדי ה', ביאורי מהררא"ש, הלכות מגילה, דף ק"כ ע"ב, ליוורנו, דפוס דניאל שמואל סעדון, תקס"ח (1808)
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד במקום יראה לא תכנס אהבה וכלפי מעלה צרכים שניהם.
'עשה מאהבה ועשה מיראה - עשה מאהבה שאם באת לשנוא, דע כי אתה אוהב, ואין אוהב שונא. עשה מיראה שאם באת לבעט, דע שאתה ירא, ואין ירא מבעט' - שהירא מפחד תמיד פן לא יעשה רצון חברו כדת מה לעשות, והאוהב עושה בתכלית הרצון. והירא מפני היראה הוא פורש ממנו, והאוהב - אינו יכול לפרוש. ונמצאו שניהם הופכיים כי במקום יראה לא תכנס אהבה. ולא ההפך. וכלפי מעלה שניהם צריכים, כי היראה אינה עבודה תמה רק מיראת העונש. גם לא תכנס אהבת ה' בלבו עד שתקדם לה היראה כי היראה סיבה לסור מרע. והאהבה זו היא סיבה לעושה טוב, כי בהכירו דרכיו הישרים ורוממותו, ועוצם חכמת השתלשלות הבריאה ממעלה למטה, תדבק נפשו באהבה.
אהלי יהודה, ספרי פרשת ואתחנן, הלכה, דף ס"ב ע"ב, ליוורנו, דפוס נחמן סעדון י"ץ, תר"ט (1849)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שהקב"ה זוכר הצדקה תמיד, שהיא קרובה ופנימית יותר.
'צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו' - שהצדקה עולה מלפני ה', שהיא העולה לפניו להליץ עליו שנאמר: 'צדק לפניו יהלך' - פירש צדק לפניו יתברך יהלך. 'וישם הצדק לדרך פעמיו' - עד כסא הכבוד. ו'בשוחר טוב': ג' לגיונות מהלכים לפני הקדוש ברוך הוא. 'צדק לפניו יהלך', 'אש לפניו תלך', 'לפניו ילך דבר'. ואיזהו פנימי שלהן? - צדק שנאמר 'ולך תהיה צדקה'. עד כאן. ונראה, שתהא משמע לו יותר, שלעולם תהיה בהווייתה לפני ה' שתמיד הוא זוכרה, לפי שהיא קרובה ופנימית יותר.
אהלי יהודה, ספרי פרשת תצא, פרק נ"ד, דף קי"ב ע"ב, ליוורנו, דפוס נחמן סעדון י"ץ, תר"ט (1849)