מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם בן ציון רפאל הכהן פריצי נולד לאביו ולאימו בשנת תקט"ז (1756) באוסטיאנו במדינת  מנטובה, איטליה.
16 שנה לפני הולדתו, בשנת ת"ק (1740) עברה מנטובה לשלטון אוסטרי. הרדיפות כנגד יהודי מנטובה נפסקו, והוענקו להם זכויות מיוחדות, ובכלל זה האפשרות ללמוד בבתי ספר ציבוריים. חכם בן ציון רפאל הכהן פריצי היה היהודי הראשון שמימש זכות זו. הוא הצטיין בלימודיו, וגילה נטייה מיוחדת בלימודי מדע ומתימטיקה. בהמשך עבר לעיר פדואה, וסיים שם את לימודי הרפואה. הקיסר האוסטרי יוסף השני, שביקר בפדואה פגש בחכם בן ציון רפאל פריצי, והזמין אותו לאוניברסיטה בעיר טריאסטה, מקום מושב החורף של הקיסר, וכך היה.
בשנת תקנ"ז (1797) כבשו הצרפתים את מנטובה, ויהודי מנטובה קיבלו זכויות אזרח מלאות. כך עבר השלטון, כמה פעמים, בין אוסטריה לצרפת, וזכויות היהודים הורעו או הוטבו עד שנת תקע"ד (1814), בה חזרו האוסטרים לשלוט במדינה. בשנת תקצ"א (1831), חכם בן ציון רפאל הכהן חזר לעירו אוסטיאנו במנטובה, ושימש חכם ורופא. במהלך חייו פרסם ספרים רבים בכמה לשונות להגן על הדת והמסורת היהודית בפני שולליה. הוא חיבר ספר על מנהגי בית הכנסת, על חוכמת הרפואה על פי התורה, על חוכמת ההנדסה והפילוסופיה ויישובם על פי התנ"ך, על מחלת הצרעת ויישוב ידיעותיהם ברפואה על פי הרמב"ם, על חוכמת הדיבור על פי התנ"ך, על חוכמת המוסיקה בספר תהילים, ועל הניסים שבתורה.
ספרו הידוע הוא 'פתח עיניים' - ביאור פילוסופי למדרשי התלמוד בשישה חלקים, התפרסם לראשונה ב3 חלקיו הראשונים, בשנת תקע"ה (1815), ולאחר מותו, בשנת תרל"ח (1878) התפרסם במלואו.
חכם שמואל דוד לוצאטו, בן דורו, הקדיש לחכם בן ציון רפאל הכהן פריצי, שיר תנחומים, לנחמו על מות בתו, שנפטרה בזקנותו. השיר התפרסם בספר 'כינור נעים'. 
חכם בן ציון רפאל הכהן פריצי נפטר ביום י"ב סיוון תר"ד (1844), והוא בן 88 שנים.

אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שלא יבואו ללמוד בזמן, שחייבים לטרוח ולהביא לביתם.
'אמר רבא לתלמידיו: בבקשה מכם, אל תבואו אלי ללמוד, לא בימי ניסן ולא בימי תשרי' - רבא היה פילוסוף וחכם גדול, והיה רואה ויודע לפי צורך הדור, שיפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, ואין להם לבעלי תורה לסמוך נפשם ושולחם, על צדקת אחרים ועל מתנותיהם. אבל יש להם לטרוח בשדה, סביב לפירות הארץ, כדי שיאכלו וישתו כראוי, ובהספקת נפשם עם בניהם ומשפחתם, לפי שאם יבואו לידי צורך הבריות, סופם ליבטל מדברי תורה. על זה היה מתרה לתלמידיו תורה, שלא יבואו אצלו ללמוד ביומי ניסן י- מי הקציר, ולא בתשרי - זמן דריכת הגתות והברים, לפי שחייבים הם לטרוח ולהביא לביתם, מה שצריך למזון משפחתם, איש כפי כוחו, וכברכת ה', אשר א-להיו נתן לו.
'פתח עיניים', דף מ"T ע"ב, ליוורנו, תרל"ח (1878)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שלווית המת היא זיכרון הנפש, שהייתה בגופו, כשהיה חי.
'אמר רבא אמר רבי יהודה: הרואה את המת, ואינו מלווהו, עובר משום לועג לרש חרף עושהו' -ובהשקפה ראשונה, נראית דבר שאינו מועיל, ומעשה תינוקות של בית רבן. באמת אחר פגר מובס, בתוך ארון אחד של עץ עם מכסה שחור, לסימן אבלות מה יועיל המון העם שמלווה אותו?! - אבל אחר העיון, נראה שכל אלו הדברים מהמנהג, נעשו דתות בין האנשים ובין חברת בני האדם לכמה תועליות: התועלת האחת - שלווית המת אינה משקפת הגוף, אלא זיכרון הנפש שהייתה בתוכו כשהיה חי, שעלתה לשמים להיות צרורה בצרור החיים, ובזה האדם מכבד יותר עצמו בפרט והאדם בכלל, ובשכלו יבין וישכיל כמה היא נחשבת נצחיות הנפש; וכל שכן אם על ידי מעשיו זוכה נפשו להתענג בגן עדן. התועלת השנייה - שהכבוד אחר המוות, הוא דבר שממתיק מידות האדם.
'פתח עיניים', דף כ"ג ע"ב, ליוורנו, תרל"ח (1878)
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד לנטוע האמונה בכוח השכל, ולא די בכוח הקבלה.
רוב הדרשנים עושים פלפולים של הבל, ומדברים ממושכלות בלי תועלת השומע, ובלי הבנתו, ורוצים לנטוע האמונה בלב השומעים, בכח הקבלה ולא בכח השכל, נגד צוואת שלמה שאמר: 'טוב מראה עיניים מהלך נפש'. הניסיון ומה שנראה בחוש, טוב הוא מהליכת הנפש במושכלות. ובמשלי אמר: 'עין רואה ואוזן שומעת ה' עשה גם שניהם' - כוונתו, שהקדוש ברוך הוא נתן העין לראות על פי הניסיון, אבל נתן גם כן אוזן לשמוע הקבלה, איש מפי איש, ובהסכמת שניהם האדם מגיע לתכליתו. הניסיון בלי הקבלה מוליד מינות. הקבלה בלי הניסיון מביא הפתיות והסכלות. ומלבד זה בסביבותינו ובעירנו יש דרשנים ראויים, ועליהם אומר בכל לב: אשריהם ואשרי שומעם.
'פתח עיניים', דף ז' ע"ב, ליוורנו, תרל"ח (1878)
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שבעל מלאכה בשדה הוא יסוד התורה וכמי שמתעסק בה.
כך שגור בפיהם של חכמי יבנה: 'אני בריה וחברי בריה. אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה. אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו' - מפורסם הוא שביבנה היה ישיבה גדולה מחכמים וסופרים. עם כל זה לא היה להם גאווה וגסות הרוח להחזיק טובה לעצמן על שבחרו באומנות התורה. ולא היה להם בזוי עמי ארצות, כמו שבעוונות רואים אנו בדורנו, במלמד תינוקות, שמתייהר על עמו כמו מורה הוראה וכמו נשיא ואב בית דין של זמנים הקדמונים. על זה אמרו: אנו מוצאים שאומנות תורתנו הוא חשוב יותר מאומנות עובדי אדמה בשדות ובכרמים; עם כל זה אנו משבחים טרחתם ועבודתם כמו עבודתנו, לפי שהם משכימים למלאכתם כמו שעושים אנחנו. ואין לנו כמו חכמים להתגדר באומנותם, כמו שהם אינם יכולים להתגדר במלאכתנו. ואם תאמרו שיש להם גרעון לפי שאין להם זמן להתעסק בתורה - אין זה גנאי, לפי שאם הם עוסקים מעט בתורה, לפי שאינם יודעים ללמוד או מפני שאין להם פנאי, הם מועילים לבני האדם בפרי מלאכתם, שאם אין זרע לזורע ולחם לאוכל, החכמים שביבנה מתים ברעב. אם כן הבעל מלאכה בשדה הוא יסוד התורה וכמי שמתעסק בה.
'פתח עיניים', דף כ"א ע"ב, ליוורנו, תרל"ח (1878)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שבעת החושך והאפילה, נשמת אדם בנקל קורא ומאמין.
'אמר רבא בר חנינא סבא בשמו של רבי: כל מי שלא אמר 'אמת ויציב' שחרית ו'אמת ואמונה' ערבית לא יצא ידי חובתו שנאמר: 'להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות' - 'אמת ויציב' בתפילה הוא וידוי האמונה בניסים שעברו, ובפרט בגאולת מצרים. ו'אמת ואמונה' ערבית הוא מורה בניסים שיעברו ובגאולה העתידה. ועל זה אומר: 'גואל ישראל' במקום 'גאל ישראל' שבשחרית. זה מתקיים לפי הטבע: שבשחרית תתחדש העולם באור השמש, שזורח ובכל הצמחים שלאורו מתחממים ומתגדלים. והחי שהולך ורועה בשדות וכרמים. והאדם שביום פונה לעסקיו. ועל זה בשחרית הוא הזמן והעת הראוי, להאמין בניסים שעברו, בראות הבריאה שמתחדשת בכל יום ויום תמיד. ועל זה נכונה היא האמונה בנפלאות העצומות, שראו קדמונינו. בערבית הטבע מת, לפי הנראה לעין, כולו חושך ואפילה. האדם וכל חי ישן. והשינה אחד מששים ממיתה. העולם הוא בדממה ורוח האיש מתקטן, ומסביבות הטבע עובר אל נקוד קרבו. וזה הוא עת החושך והאפילה, שנשמת האדם בנקל אל א-להיו קורא ומאמין, בפרט אם הדור הוא בצרה, בגאולה העתידה.
'פתח עיניים', דף י"ט ע"א, ליוורנו, תרל"ח (1878)