מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם דוד נחמיאש נולד לאמו סולטנה ולאביו אברהם בשנת תקצ"ג (1833) במרוקו. 
בילדותו עלה עם הוריו לארץ ישראל ואת משכנם קבעו בירושלים. את תורתו למד בישיבתו של חכם דוד בן שמעון, הצוף דב"ש, מחכמי המערב שבירושלים. 
חכם דוד נחמיאש נשא לאשה את אסתר ונולדו להם חמישה ילדים: אברהם, יעקב, אסתר, רחל ושרה.
לאחר הסמכתו לרבנות, חכם דוד נחמיאש ירד מצרימה, לשמש כאב בית הדין וכרב העיר טנטא, שנמצאת בין אלכסנדריה וקהיר. הוא שימש בקודש במשך ארבעים שנה. 
באותה תקופה הסמכות היחידה לעסוק בענייני קידושין וגיטין במצרים הייתה של בתי הדין הגדולים באלכסנדריה וקהיר, אך חכם רפאל בן שמעון, רבה הראשי של קהיר התיר באופן מיוחד לחכם דוד נחמיאש לעסוק בהלכות אלו, מאחר והכירו היטב, וידע גדלותו בתורה, עוד מימי לימודיו בישיבתו של אביו.
חכם דוד נחמיאש חיבר את הספר מחנה ד"ן - חידושים על התורה, הש"ס, פוסקים ודרשות שונות, שיצא לאור בירושלים שנת תרפ"ז (1927). הוא לא חפץ לקבל הסכמות על ספרו, ובהקדמה לספרו כתב: 'ובזה אני אומר אם כיוונתי אל האמת, אין צריך לי התנצלות ולא הסכמות כי כבר אמרו קבל האמת ממי שאמרה'.
בערוב ימיו חזר לירושלים ונפטר בה בשיבה טובה בהיותו בן 99 שנה, ביום ח' באלול תרצ"ב (1932), ומנוחתו כבוד בהר הזיתים.

צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שגדול המֵעשה, ששמח שנותן משלו, ועושה שייתנו עמו.
אמרו רבנינו זיכרונם לברכה: 'גדול המֵעשה יותר מן העושה' - וקשה, במה אנו עוסקים? אם לא נתן הוא, כיצד הוא גדול מן העושה? אבל נראה לי שמשום עשיית המצווה בשמחה הוא שיש לו שכר. ואם כן, נאמר שזה המֵעשה: אם הוא עשיר, ונתן גם הוא, ובוודאי נתן בשמחה, והעמיס על אחר שייתן, אם כן יש לו שכר על מה שנתן, ועוד יש לו גם כן שכר במה שהניח לאחר שייתן, והשכר הזה האחר, שלוקח המעשה הוא יותר מן השכר שלוקח העושה, משום שאינו עושה בשמחה. ואם המעשה הוא עני, ומניח את אחר ליתן, גם כן כך הוא.
מחנה ד"ן, דף ל"ז, עמ' ב', דפוס צוקרמן, ירושלים, תרפ"ז (1927)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד להרגיל עצמו הרבה עד התחקות הדבר הנלמד בלב לומדו.
'לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה' - מורה על המרגיל את עצמו הרבה פעמים עד התחקות הדבר הנלמד בלב לומדו. ומה שכתוב: 'העוסק בתורה שלא לשמה, נוח לו שלא נברא' - היינו: שלא נתחקה הדבר בליבו הרבה פעמים, אלא זמן מה, ולכן 'נוח לו שלא נברא'.
ויש להקשות מה שכתוב מילת 'לעולם' - אם הוא כל ימי חייו, אם כן מתי יבוא לשמה? שאמר 'מתוך שלא לשמה בא לשמה.' - אלא 'לעולם' - רוצה לומר: 'זמן מה' - רוצה לומר: הזמן שאנחנו בו עכשיו, וכן כל 'לעולם' הוא זמן קצוב כמו 'לעולם בהם תעבודו' - שהוא היובל.
מחנה ד"ן, דף נ"ח, עמ' ב', דפוס צוקרמן, ירושלים, תרפ"ז (1927)
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שלא יאבדו כולם נתפסים הצדיקים והבחורים בעוון הדור.
'על הרועים חרה אפי, ועל העתודים אפקוד כי פקד ה' צבאות את עדרו את בית יהודה.' - מעתה אני הכותב אמרתי לפרש כוונת הכתובים המוזכרים בזכריה: 'על הרועים חרה אפי' - שהם הצדיקים הנקראים רועים. וראוי היה שיהיה חרון אף על ישראל בעוונותיהם, והיה על הצדיקים שהם הרועים, וכן 'על העתודים' - שהם הבחורים, שהם עדיין קטנים כמו עתודים גם הם נתפסים בעוון הדור. ...
הקדוש ברוך הוא מתנהג במידת הרחמים עם עדרו, שהם ישראל, ולא יאבד עמו ועדרו כולם ... בשביל מלחמת מידת הדין, המקטרגת על ישראל, ובזה יסכרו פיות כל המקטרגים.
מחנה ד"ן, דף קס"ה, עמ' ב', דפוס צוקרמן, ירושלים, תרפ"ז (1927)
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שמזג האדם מטבע הוריו, והמידות הטובות עד אלף דור.
על הרוב טבע ומזג האדם הוא מן הטבע ומזג הוריו שהולידוהו. אם יישא אדם אישה שמידותיה וטבעיה נבדלים ומשונים מטבעו, יבוא המזג בזרעם ממוצע ביניהם עד דור רביעי. ודע, שהמידות הרעות יופיעו האבות לבניהם עד דור רביעי, אמנם המידות הטובות תתארך ההופעה עד אלף דור.
מחנה ד"ן, דף ל"א, עמ' א', דפוס צוקרמן, ירושלים, תרפ"ז (1927)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שהלן בירושלים, אין בידו עוון, רק אם הוא טוב מעצמו.
משם מר אבי כבוד הרב אברהם נחמיאש זיכרונו לברכה: אמרו רבנינו זיכרונם לברכה: 'לא לן אדם בירושלים, תיבנה ותיכונן, ובידו עוון' ואמרו עוד: 'כל הדר בארץ ישראל, שרוי בלא עוון'.
וקשה - והרי כתוב: 'חטא חטאה ירושלים'. ועוד: למה נחרבה שתי פעמים? - ואפשר לפרש בדוחק שמה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה - דווקא אם הוא אדם טוב מעצמו, שהקדוש ברוך הוא עוזרו, שלא יתגבר עליו יצר הרע.
מחנה ד"ן, דף קס"ט עמ' ב', דפוס צוקרמן, ירושלים, תרפ"ז (1927)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד שבזה הזמן, לא מדקדקים בעניין הזיווגים, ולא מוחים בידם.
הנה בזה הזמן אין מדקדקים בעניין הזיווגים, בין אם נשא עקרה או נשא משום ממון או זקנה או קטנה, לא נהגו למחות בו, ובלבד שלא תהיה אסורה עליו, שאז צריכים למונעו. ובעניין אם שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה לו - הכל לפי המנהג.
מחנה ד"ן, דף כ"ח עמ' ב', דפוס צוקרמן, ירושלים, תרפ"ז (1927)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד מבשרך לא תתעלם, שמצווה לזון גרושתו יותר משאר עניים.
מותר לזון גרושתו, והיא מצווה יותר משאר עניים, שנאמר: 'ומבשרך אל תתעלם'. ויזון אותה על ידי שליח.
מחנה ד"ן, דף ל"ב, עמ' א', דפוס צוקרמן, ירושלים, תרפ"ז (1927)