מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם אברהם קורקידי נולד לאימו ג'וייה ולאביו חכם דוד בשנת תקע"ג (1813) באיזמיר. 
הוריו גדלוהו בדוחק רב כפי שכתב: 'יגעו עמנו בעשר אצבעותיהן ללמדנו תורה ומצוות מתוך הדחק". בשנת תקצ"א (1831) פשטה מגיפה כולירה בעיר ושני הוריו, נפטרו, והוא בן שמונה עשרה שנה.
חכם אברהם קורקידי למד תורה בישיבת 'בית יעקב רבי' באיזמיר מפי ראש הישיבה חכם רפאל יוסף חזן. ובאותה תקופה נשא לאשה את שולטנה. 
ביום י"א אב תר"א (1841) פרצה שריפה גדולה באיזמיר, ששרפה את רוב בתי העיר וגם את הישיבה. חכם אברהם ואחיו חכם משה נאלצו לעקור מעיר הולדתם, כל אחד לעיר אחרת. חכם אברהם שם פעמיו לעיר אדאסי ושם שירת בקודש כשוחט ושליח ציבור כחמש עשרה שנה. 
בשנת תרט"ו (1855) עבר לעיר בירגאמה, ושם שימש בקודש כרב כדרשן ושוחט במשך כשלושים שנה.
בשנת תרמ"ב (1882) לערך, הגשים את כיסופיו לארץ ישראל, ועלה יחד עם משפחתו לירושלים. לאחר זמן מה עבר לעיר יפו, ושם דר כשלוש שנים עד עת פטירתו.
חכם אברהם קורקידי היה דרשן מובהק ואת דרשותיו הוציא לאור בספרו 'ויקח אברהם' שנדפס באיזמיר תרמ"ב (1882). בנוסף חיבר ספר 'עט סופר' הכולל טפסי שטרות מסוגים שונים אך ספר זה לא ראה אור עולם. ספר נוסף שהשתדל בהדפסתו היה הספר 'משה עבד' שכתב אחיו, חכם משה קורקידי. 
חכם אברהם קורקידי נפטר ביום י"ז אב תרמ"ה (1885) ונטמן בבית העלמין הישן של יהודי יפו. 

צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מזהיר, שלא יהיה רשע לתת רק מעט כדי להעלותו מעל קו העוני.
'די מחסורו אשר יחסר לו' - כיוון שאמר 'די מחסורו' מה צורך לומר 'אשר יחסר לו'? שהווי כפל הדבר. אלא שהכתוב בא להזהיר האדם שלא יהיה רשע ערום, שאם יודע שיש לעני מאה תשעים ותשע זוז, שלא ישלים המאתיים זוז לעני זה בצדקה כדי שלא יתנו לו, לא הוא ולא אחרים.
וזהו שאמר: 'די מחסורו' - חייב ליתן האדם לעני ומפרש והולך שאזהרה הוא שלעולם הנתינה יהיה 'אשר יחסר לו' - שאם אתה יודע שיש לו מאה תשעים ותשע זוזי, לא תתן לו זוז אחד להשלימו למאתיים - כי בכך תמיד יחסר לו.
ויקח אברהם, דרוש ט' להלבשה, דף כ"ה עמ' ב', איזמיר, תרמ"ב (1882)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מטעים המנהג להדליק אבוקות לפני הכנסת ספר תורה חדש.
כשמוליכים הספר תורה מבעל המצווה לבית הכנסת, מוליכים לפניו נרות האבוקות של אור הרבה. וזהו הטעם - כמו שכתבנו, שהיצר הרע מסיתו לאדם, שלא יכתוב הספר תורה חדש משום שהוא בדמים יקרים ומחסר את ממונו, והיצר הטוב אומר לו תן למצווה, ראה מה כתוב בה: 'כי נר מצווה ותורה אור' והוא לוקח עצת היצר הטוב ומפזר ממונו ומוציא הוצאות הרבה, ולכך מדליקים נרות הרבה לפני הספר תורה להורות שזה בעל המצווה בעל הספר תורה, לא רצה לשמוע להיצר הרע אלא הלך בעת היצר הטוב וקיים עצתו 'כי נר מצווה ותורה אור'.
ויקח אברהם, דרוש י"א להלבשה דף כ"ח, עמ' ב', איזמיר, תרמ"ב (1882)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שמטמונו של משיח מתגלה על ידי הצדקה שעושים.
'שלום לכם אל תיראו א-להיכם וא-להי אביכם נתן לכם מטמון' - רומז ונרמז לביאת משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו במהרה בימנו אמן. והוא שידוע שהצדקה מקרב את הגאולה שנאמר: 'ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה' וכתוב: 'כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא', וידוע שהמלך המשיח הוא טמון וגנוז בפתחו של רומי עד שיבוא קץ הגאולה ויתגלה לנו.
וזהו שרמזתי: 'שלום לכם' - דהיינו: שתקיימו מצוות הצדקה ובכן 'אל תיראו' - מה שאתם בגלות, ש'א-להיכם וא-להי אביכם נתן לכם מטמון' - דהיינו: המשיח שהוא טמון לנו. ועל ידי הצדקה שאתם עושים מקרב את הגאולה ומתגלה לנו המלך המשיח.
ויקח אברהם, דרוש ט' להלבשה דף כ"ה, עמ' ב', איזמיר, תרמ"ב (1882)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד בכתיבת ספר תורה, שעיקר המצווה בספרים שלומדים בהם.
מצוות הכותב ספר תורה כשר כאשר ראינו בעיננו לבני ידידי חיים, ה' ישמרהו ויחיהו, שכתב זה ספר התורה לשמו נאה ומשובח וקיים המאמר שכתבנו בפתח השער: 'זה אלי ואנווהו - התנאה לפניו במצוות', ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו, בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכורכו בבגדי משי נאים, וכאן הוסיף גם כן ועשה את שני הרימונים והעטרה אשר תלויה עליו מכסף מזוקק, ובוודאי הגמור כי יגדל שכרו עד מאוד ויקוים בו מקרא שכתוב: 'הון ועושר בביתו וצדקתו עומד לעד'. ...
ונמצאנו למדים מדברי רבינו אשר בן יחיאל, זיכרונו לברכה, שדווקא בדורות הראשונים שהיו כותבים ספר תורה ולומדים בה, עיקר המצווה הוא לכתוב ספר תורה אבל עכשיו שכותבים ספר תורה ומניחים אותו בבית הכנסת לקרות בו ברבים, לא די בכתיבת ספר תורה לבד אלא צריך לכתוב גם כן משנה וגמרא ופירושים כאמור.
ויקח אברהם, חידושי תורה, דרוש י"א להלבשה, דף כ"ז עמ' ב', איזמיר, תרמ"ב (1882)
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד הטעם למה אין בורא הקב"ה את כל אדם עפר מן האדמה.
אל יאמר האדם למה לי אשה כדי לפרות ולרבות ולהוליד בנים, יברא הקב"ה בעצמו את כל אדם עפר מן האדמה, כמו שברא לאדם הראשון, וזה הוא 'אל יאמר' משום שאם בורא אותו הקב"ה גורם שלא יהיה לו כפרה עולמית משום שהוא יציר כפיו של הקב"ה לזאת אמר, 'כל השרוי בלא אשה - שרוי בלא כפרה', שבמידה שאדם מודד בה מודדים. הוא רוצה שיברא את האדם על ידי הקב"ה ולא יהיה לו כפרה אפילו בעבירה אחת. לכך מידה כנגד מידה שרוי הוא בעצמו בלא כפרה. ..
'טובים השניים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם' - הכוונה, 'טובים השניים' - דהיינו שעשה הקב"ה שיהיה הזיווג על ידי איש ואשה שניים יחד, 'מן האחד' - דהיינו שיברא ה' אחד את האדם יחידי. ונתן טעם למה לא ברא את האדם יחידי בלי שום זיווג? לזה אמר אשר יש להם שכר טוב בעמלם. ודרשו רז"ל שהם הבנים כמו שכתב המגיד: 'ואת עמלינו - אלו הבנים' ועל ידי הבנים יצווה הקב"ה: 'כבד את אביך ואת אמך' ואין טענה לומר לכבוד עצמו הוא דורש, ולזה הוכרח לברוא את האדם על ידי איש ואשה.
ויקח אברהם, דרוש ו' לנישואין דף ט"ז, עמ' א'-ב', איזמיר, תרמ"ב (1882)