מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם עזרא הדאיה נולד לאמו ולאביו חכם שלום הדאיה בשנת תר"ע (1910) בירושלים. אביו מחכמי ארם צובא עלה לירושלים בשנת תרנ"ט (1899). אחיו חכם עובדיה הדאיה היה דיין חשוב ונודע בחיבורו 'ישכיל עבדי'.
חכם עזרא הדאיה למד בבית המדרש 'דורש ציון' אצל רבי חיים אלבוחר, הצטיין בלימודיו ואף זכה בפרסים כספיים על מבחני בקיאות בדפי הגמרא. סמוך לפתיחת ישיבת 'פורת יוסף' עבר ללמוד בישיבה. שם למד במשך כ-30 שנה, לצידם של גדולי ישראל שלמדו ולימדו בישיבה. חכם עזרה הדאיה נסמך לרבנות ע"י הראשון לציון חכם בן ציון חי עוזיאל, וראה עצמו כתלמידו.
חכם עזרא הדאיה שימש בקודש בתפקידם שונים: מורה בתלמוד תורה, רב שכונת נחלאות ורב המושבות: 'הר טוב' ו'בית שמש' שלימים הופכת לעיר ואם בישראל. בצעירותו למד גם שחיטת עופות אך "ליבו לא עמד לו לעסוק במלאכה זו משום עדינות נפשו" - כך מעיד בנו. 
עם הקמת מדינת ישראל התמנה מטעם הרבנים הראשיים כחבר וועדה מיוחד לבירור הלכתי של צביון השבת במדינה היהודית. לאחר שעזב את ירושלים ועבר לחיפה, שימש שם כדיין וכאב בית הדין במשך כ-25 שנה. 
על יום פטירתו מספר בנו: "כל ימי מחלתו בחודש ניסן הצטער שלא יכול היה לברך את ברכת הלבנה כי השמיים היו מכוסים עננים. בליל פטירתו ליל ביעור חמץ, יצא למרפסת הבית, כיסה עצמו, ברך ברכת הלבנה, וזכה לקבל פני שכינה. בעניים זולגות אמר 'לשם יחוד' ולאחר מכן בירך על ביעור חמץ. באשמורת הבוקר, כאשר כל העולם זך ונקי הוציא את נשמתו בקדושה ובטהרה. 
חכם עזרה הדאיה נפטר בערב פסח יום י"ד ניסן תש"מ (1980), והובא למנוחת עולמים בירושלים. 
ספרו היחיד, שיצא לאור הוא ספר 'נחלת עזרא' - ג' חלקים מחידושיו, פסקיו, הגותו והשקפתו.

אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שעצם המצווה להורות שכל עם ישראל בחינת נפש אחת.
'זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש' - למה ציווה ה' את משה לקחת חצאי שקלי ולספור אותם, ולא לספור את ישראל? -
לפי דעתי אפשר לומר בסיעתא דשמיא: בהיות שעצם המצווה היא להורות שכל עם ישראל הם בחינת נפש אחת, ולכן ציוונו במצווה זו, ש'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט' - להורות שכולם באחדות אחת ודרגא אחת וגוף אחד.
ואם יספור אותם, נמצא שכל אחד מובדל ומופרש מחברו, ונמצא שהמִספר עוקר את המכוון, שאנו צריכים להיות כנפש אחת. לכן אמר לו שיקח חצאי שקלים וימנה אותם. כי עם ישראל הוא כולו אחד.
נחלת עזרא חלק ג' עמוד 210 הוצאת מכון הכתב, ירושלים ,תשמ"ח (1988)
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד למתחסד שינהג בצנעא בביתו, אך עם בני אדם ינהג כמותם.
'אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי' - דהיינו: אם האדם מתחסד בחסידות, זאת תהיה בינו לבין עצמו בביתו. מה שאין כן לעיני אחרים. ...
נמצא שמחד גיסא תפארת לו - מעשייתה בצנעא, שהוא מתנהג בחסידות. ומאידך גיסא זוכה גם 'לתפארת מן האדם' – דהיינו: כשיושב עם בני אדם כמותו הוא נוהג כמותם.
נחלת עזרא חלק ג' עמוד 36 הוצאת מכון הכתב, ירושלים ,תשמ"ח (1988)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מורה לתלמיד חכם גם להשגיח על לימודו וגם להדריך את העם.
'איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם' -
יש שני סוגי תלמידי חכמים: יש חכם שאוהב רק ללמוד ומצניע לכת עם ה' א-לוהיו, אולם ללמד אחרים שיהנו מתורתו, אינו משתוקק;
יש תלמיד חכם אחר, שרק אוהב ללמד אחרים, ולהדריכם בדרך ישרה לעבודת הבורא ברוך הוא. אבל שהוא יתקדם בלימודות אינו משגיח כל כך.
לזה התנא בא ללמדנו שהדרך הישרה היא שיתנהג בשתיהן. וזה אומרו: 'כל שהיא תפארת לעושיה' - דהיינו: שגדל והולך במעלה רמה; ואוחז גם במידה השנייה - להדריך את העם בדרך ה', וזה אומרו: 'ותפארת לו מן האדם'.
נחלת עזרא חלק ג' עמ' 35 הוצאת מכון הכתב, ירושלים ,תשמ"ח (1988)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שתמיד יהיו עניים בביתו עד שיחשבום כבני ביתו.
'ויהיו עניים בני ביתך' - שאל יאמר האדם פעם בשנה, כמו בפורים או כשיש לו שמחה בביתו, אז פותח את ביתו לרווחה לפני מקבלי צדקה, ושאר הימים סגור ומסוגר. לזה אמר: 'ויהיו עניים בני ביתך' – דהיינו: עניים יהיו תמיד בביתך, עד שיחשבו בני אדם, שעניים אלו הם בני ביתך.
נחלת עזרא חלק ג' עמ' 21 הוצאת מכון הכתב, ירושלים ,תשמ"ח (1988)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד שמנהג הארץ קיים, אך קשה לקבעו, שכל אחד בא עם מנהגו.
והנה בארצנו (ארץ ישראל), עד כמה שידוע המנהג הוא - שמי שנותן ספר תורה לבית הכנסת, וברצונו שזה ישאר שלו, הוא מקבל כתב מגבאי בית הכנסת על זה.
ואם כן בנידון שלנו: שלא לקח כתב זה - הוא שגרם ההפסד לעצמו. אמנם יש לציין כי קשה לקבוע את המנהג בכל מקום ומקום, לאור קיבוץ הגלויות שבארצנו, שכל אחד ואחד בא עם מנהגו המיוחד.
נחלת עזרא חלק א' עמוד 77 הוצאת מכון הכתב, ירושלים ,תשד"מ (1984)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד אהבה לקדושת הארץ ולא לשבוע מטובה דווקא.
ארץ ישראל, ארץ הקודש, היא אדמת גדולתה של היהדות ותקוות גאולתה. בארץ זו נולדה האומה מימי אביה הראשון, אברהם, אב המון גויים. בארץ זו גידלה מלכיה ונביאיה, חכמיה וגיבוריה. בה צפונה תקוות גאולה וחירותו של עם ישראל. וממנה תצא תורה ואורה לכל העולם כולו.
בכל מקום שגלו ישראל נשאו בנפשם תקוות גאולתם לשוב אל ארץ נחלת אבות. עם ישראל שמר בריתו לארץ נחלתו בכל מקומות פזוריו. ולכן השתוקק והתאווה משה רבן של ישראל ליכנס לארץ קדושה זו, לקיים מצוות התלויות בה, אבל לא לאכול מפריה ולשבוע מטובה דווקא, ומזה אנו למדים מה גדולת מעלת העם השוכן בציון ובארץ חמדה זו.
נחלת עזרא חלק ג' עמודים 183-184, הוצאת מכון הכתב ירושלים תשמ"ח (1988)