חכם אברהם דידי


מקצת שבחו

חכם אברהם דידי בן חכם עטייה דידי ומסעודה (עזיזה) נולד בתוניס.
גדל בתורה וביראה על ברכי סבו, חכם רחמים השלי בעיר תוניס. בשנת תרל"ד (1874) נפטר אביו חכם עטייה דידי. גם שני אחיו, מרדכי ואליהו נפטרו, ועודם בחורים.
בשנת תרמ"ה (1885) הוציא לאור בליוורונו, מהדורה שנייה של ספר 'עשרת הדברים' בארמית ובערבית-יהודית. בשנת תרמ"ו (1886) הוציא לאור בליוורונו את הספר 'אור גדול' - חמישה חומשים והפטרות. בשנת תרמ"ח (1888) הוציא לאור את סידור הסליחות במנהג קהילת תוניס.
בשנת תר"ן (1890) הוציא לאור בליוורונו את ספרו 'ויעש אברהם' - על התורה, ובשנת תרנ"ד (1894) הוציא לאור בתוניס את ספרו 'שמע אברהם' - על התורה, אליו צירף את החיבור 'בן מז"ה' של חכם משה זמור, והוסיף עליו הגהותיו. בשנת תרנ"ו (1896) סייע בהוצאת ספרו של חכם יצחק חי טייב 'חלב חטים'.
יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום כ"ד בשבט. יום בו סיים לכתוב את ספרו הראשון 'ויעש אברהם'.
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד יבוא עזרי, שבזכות שעושים כבוד לתלמידי חכמים יבוא משיח
'ושמרו בני ישראל את השבת' - הוא התלמיד חכם, שנקרא שבת, 'לעשות את השבת לדורותם' - רצה לומר: שישמרו תלמידי חכמים אז כל אחד ואחד יעשו בניהם תלמידי חכמים.
וידוע שקיום השמים - על דברי תורה שבכתב, ושבעל פה - קיום הארץ. ובזה נראה לי הפירוש: 'אשא עיני אל ההרים' - זה מלך המשיח, כמו שנאמר: 'מה נאוו על ההרים רגלי מבשר'. עד כאן דברי הילקוט הובא להרב 'שער החצר'. ואפשר לפרש סיום הפסוק: 'מאין יבא עזרי'? - באיזה זכות יבוא המשיח. לזה אמר: 'עזרי מעם ה'' - דהיינו שעושים כבוד לתלמידי חכמים, שהתרבו מ'את ה' א-לוהיך תירא'. ... ונתן טעם לפי שתלמיד חכם הוא קיום שמים וארץ, וזהו שאמר: 'עושה שמים וארץ'.
שמע אברהם, דף יא ע"א, תוניס, תרנ"ד (1864)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מרמז מסימני סדרי המשנה 'זמן נקט' - שייתן צדקה בסתר, שהיא
שישה סדרי משנה הם סימני זמ"ן נק"ט והם גימטרייה: רנו, וזה רמז הכתוב: 'רנו ליעקב שמחה'. ...
והנה השישה סדרים הם: זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים, טהרות. ואפשר לומר שהם דרך רמז על הצדקה, ביאור מה שאמרו על פסוק: 'עשר תעשר' - עשר בשביל שתתעשר. גם עיקר הצדקה כשתהיה בסתר. גם על ידי הצדקה אמרו בזוהר הקדוש הצלם לא יסור ממנו ולא יוזק. גם שקולה ככל הקורבנות, אבל בתנאי צריך לעשותה עם בני אדם שהם מהוגנים.
וזהו: זרעים - על דרך 'זרעו לכם לצדקה'. מועד - אם נתת מ' (40) אז וע"ד (80) - יחזיר לך שהם כפלים על מה שנתת. גם צריך לעשותה בצנעה, כמו נשים שדרכן להיות צנועות. גם רצה לומר שהצדקה שתיתן טוב שתהיה כמו של נשים, שמקרבות הנאתן. נזיקים - רצה לומר שלא יוזק. קדשים - ששקולה ככל הקורבנות. טהרות - רצה לומר: עם בני אדם שהם מהוגנים וטהורים.
ויעש אברהם, דף יג ע"ב, ליוורנו תר"ן (1890)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שהלומד תורה ניצול מיצר הרע ועושה נחת רוח לה'
'ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום' - טעם הקורבנות על שם נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני. ואם כן הם שלום בין ישראל להשם יתברך. והם שקיבלו את התורה, שאמרו בתחילה 'נעשה ונשמע' - גילו עצמם שרוצים לעשות נחת רוח לפניו. וגם על ידי קבלת התורה אם יתגרה בהם יצר הרע, יעסקו בתורה וינצלו ממנו, ואז יעשו רצונו. מה שאין כן אומות העולם.
ויעש אברהם, דף כו ע"ב, ליוורנו תר"ן (1890)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד אפילו יש לומדי תורה, לא כלה הגלות, שירדה שנאה לאומות
'וירא והנה הסנה' - הוא הגלות, 'בוער באש' - הלוך וגדל, ו'הסנה איננו אוכל' - עדיין לא באה הגאולה וכלה הגלות. 'ויאמר משה: אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה, מדוע לא יבער הסנה' - הלא עתה באמת יש מצוות ותלמוד תורה, ואם כן למה לא נבער הגלות ותבוא הגאולה. 'ויאמר לו א-לוהים כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא' - והוא הר סיני, ואמרו זיכרונם לברכה: למה נקרא הר סיני? - שירדה עליו שנאה לאומות העולם. וטמן לו ברמז: יען שיש בהם שנאת חינם, ויען שהשנאה היא טמונה בלב, לכן טמן לו ברמז כנזכר לעיל. גם כן 'בוער באש' - התורה נקראת 'אש', ורצה לומר: אפילו במקום שיש לומדי תורה, עדיין 'הסנה בוער' הוא הגלות, והכל כאמור.
ויעש אברהם, דף טו ע"ב-טז ע"א, ליוורנו תר"ן (1890)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שמותר לשמוח בחדוות הלימוד, וזוכה לשמוח בשמחת ירושלים
'וצדיקים ישמחו, יעלצו לפני א-לוהים וישישו בשמחה' - מה שאמרו שמותר התלמיד חכם לשמוח בחדוות השמועה ולא יצא מן הכלל של 'שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה', וזוכה לשמוח בשמחת ירושלים.
וזהו שכתוב: 'וצדיקים' - הם תלמידי חכמים, מותר ש'ישמחו יעלצו לפני א-לוהים' - בשמחה של שמועה שעל ידי עסק התורה שכינה שורה שם. ו'לפני א-לוהים' קוראים בו, ולא שיצא מן הכלל, 'וישישו' עוד בשמחת ירושלים. ומטעם זה נהגו בסיום מסכת או זוהר הקדוש לעשות יום טוב לחכמים, וכל שכן סיום תורה הקדושה. ואפשר שלכן נקרא 'עצרת' כי אותו יום שמחים עליונים ותחתונים בקיבוץ יחד, שעל ידי שמחת תורה שכינה שורה על ישראל, שהם זרע אברהם.
שמע אברהם, דף יב ע"ב. תוניס, תרנ"ד (1864)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שנים מקרא ואחד תרגום, שמעלים בשפת הקודש
'ואלה שמות' - כתב רבינו אפרים נוטריקון: 'וחייב אדם לקרות הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום', וקשה לכאורה, מה עניין קריאת הפרשה, שנים מקרא ואחד תרגום, עם ירידתם אל מצרים?
ואפשר לומר ביאור מה שכתבו המפרשים: טעם גלות מצרים, לפי שהביא יעקב בתורה לשון ארמי. וזהו שאמר: 'ארמי אובד אבי'. עד כאן. ולכאורה הכוונה, משום שלשון תרגום אין בו קדושה כל כך, ולא יפה לערב חול עם קודש, כי התרגום, כחול לגבי לשון תורה, שהוא לשון הקודש, וכשמו כן הוא, כי מקובלים אנו שמעלים בקודש. לכן בא הרמז: 'וחייב אדם לקרוא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום' - והטעם למה קוראים שנים מקרא ואחד תרגום? משום שמעלים בקודש, ולכן יעקב שהביא לשון תרגום בתורה לא יפה עשה, וזה גרם: 'הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו'.
ויעש אברהם, דף יד ע"ב-טו ע"א, ליוורנו תר"ן (1890)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שדבריו פיו ומרמה, אינו רוצה לעסוק בתורה שיתרפא
'זאת תהיה תורת המצורע' - דרשו רבותינו זיכרונם לברכה: זאת תורת מוציא שם רע. ואמרו זיכרונם לברכה: מה תקנתו? - יעסוק בתורה. וזהו שאמרו: זאת תהיה תורה למוציא שם רע לעסוק בתורה. ואחר כך ראיתי שכן כתב הרב 'ירך יעקב', וזה רמז: 'לשון מדברת גדולות' - ראשי תיבות בגימטרייה: 'חכמה' - שאין חכמה כחכמת התורה, לרמוז אל האמור. וזהו שכתוב גם כן: 'דברי פיו און ומרמה' - ואם תאמר עדיין יש לו תיקון לעסוק בתורה, לזה אמר: 'חדל להשכיל להטיב' - שלא רצה לעסוק בתורה שיתרפא, וזו צרה.
ויעש אברהם, דף כח ע"ב, ליוורנו תר"ן (1890)