מקצת שבחו

במדרש: 'ויקחו לי תרומה' - בשעה שאמר לו הקב"ה למשה על עסקי משכן, אמר לו ריבונו של עולם כלום יכולים הם ישראל לעשותו? אמר לו הקדוש ברוך הוא: אפילו אחד מישראל יכול לעשותו שנאמר 'מאת כל איש אשר ידבנו ליבו.' עד כאן. ...
במה שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה: שהעיקר הוא קדושת עם בני ישראל, שיקדשו את עצמם, ואז תהיה שכינה שרויה ביניהם, כמו שאמר: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' - בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, שהעיקר והמשכן שלו, יתברך, הם ישראל. וזהו: 'אפילו אחד מישראל יכול לעשותו' - דהיינו: בשביל אחד בצדקתו ובמעשיו הטובים, גורם להשרות שכינה בישראל, כמו שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה: עשה מצווה אחת אשריו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, ויהיה היכל ה' המה, להמשיך הטובה והחיים בעולם.

'זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש כי מקרה אחד לכל'. - והרמז שאין ראוי לתת לעני פת קיבר והוא אוכל פת נקייה, אלא ייתן לו פת נקייה, ולא שייתן לו צוננת אפילו היא נקיה, אלא חמה ייתן לו, למלאות נפשו כי יתאוו, ויחשוב בליבו כי העושר והעוני ה' עשה גם שניהם.
ולכן כל אשר תמצא ידך לעשות צדקה - עשה, ולא תאמר 'כוחי ועוצם עשה לי את החיל הזה', ועצלות העני עשה לו דלי דלות, זהו הרמז: 'זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש כי מקום אחד לכל'. - כלומר התולה דברים למקרה הוא רע.

'אנוכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים' - ויהיה הרמז שכשנתן הקב"ה תורה לישראל ואמר: אנוכי ה' - נחלק הדיבור לי"ב חלקים למספר שבטי ישראל, וה' נתן קולו לפני חילו כפי כוח השבט, - יש שבט שהוא יכול לקבל כוח גדול לפי קדושתו וחסידותו, ויש שלא היה לו כל כך קדושה לקבל כוח חזק כמראה הבזק, והיה ה' מדבר עמו כפי הכוח שהיה יכול לקבל. מעין מה שאמרו חז"ל בפירוש: 'קול ה' בכוח' - אלו אמר קול ה' בכוחו, לא היה העולם יכול לעמוד, אלא 'קול ה' בכוח' - בכוח של כל אחד ואחד מישראל, הקטנים לפי כוחם, והבחורים לפי כוחם, והזקנים לפי כוחם.

'תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו. כי חוק לישראל הוא משפט לא-להי יעקב.' -
יש רמז לנוהגים לתקוע בכל חודש אלול: 'תקעו בחודש שופר' – דהיינו: שיתקעו כל חדש אלול, וצריך להפסיק בערב ראש השנה כדי להכיר בין תקיעות מהתורה, וזהו: 'בכסה ליום חגינו' - שצריך להתכסות מלתקוע יום אחד ליום חגינו, ולא אמר ביום חגינו, ונתן טעם: 'כי חוק לישראל הוא' - היינו: מנהג שנהגו לתקוע באלול, אבל 'משפט' - דהיינו תקיעות של ראש השנה הן מצד הדין.

'למנצח לבני קורח מזמור, כל העמים תקעו כף'. - ירמוז ליום ראש השנה שתוקעים מאה קולות, והוא יום שכל העמים עוברים לפניו כבני מרון, ואלו התקיעות נעשים כדי לשבר הדין, ואלו כל העמים היו יודעים תרועה, היו צריכים כולם לעשות כן אותו היום, הואיל וכולם תלויים בדין.
ולא נצטוו כי אם ישראל, שהם כללות כל העולם וכל הימים כי בזכותם הם מתקיימים, המה התוקעים ומריעים כפי הדין ושמחים באותו יום, ככתוב בעזרה, על כי בטוחים שהקדוש ברוך הוא יכתבם בספר חיים וימחול להם עוונותיהם. וזהו אומרו: 'כל העמים' - שהם ישראל הכוללים ונידונים באותו היום עם כל העמים תקעו כ"ף קולות, שהם מאה.

'היושבת בגנים, חברים מקשיבים לקולך' - כתב רש"י וזה לשונו: הקב"ה אומר לכנסת ישראל: את הצפונה בגולה, רועה בגנים של אחרים, ויושבת בבתי כנסיות ובתי מדרשות, 'חברים מקשיבים לקולך' - מלאכי השרת, חבריך בני האלו-הים דוגמתך, ובאים לשמוע קולך בבתי כנסיות ובתי מדרשות עד כאן'. והוסיפה המסורה משלה: שאימתי מלאכי השרת באים להקשיב קול ישראל בבתי כנסיות ובבתי מדרשות? - כשהם לומדים באהבה ובאחווה כאיש אחד חברים.