חכם יהודה פתיה
חכם אברהם אלמליח
חכם רפאל אוחנה


subscribe
media
kiah.org.il

מקצת שבחו

חכם יהודה פתיה נולד לאמו ולאביו המקובל חכם משה ישועה פתיה, ביום ב' בשבט בשנת תרי"ט (1859) בעיר בגדאד שבעירק. בילדותו, למד ב'מדרש בית תלמוד תורה', ובהמשך למד בישיבת 'מדרש בית זילכה'. רוב תורתו למד ממורו חכם יוסף בלבול.
בשנת תרל"ו (1876), בהיותו בן שבע עשרה, התבקש ע"י ראש הישיבה חכם עבדאללה סומך לעבור לפני התיבה. אחד הנוכחים טען שאין למנות שליח ציבור צעיר, שלא נתמלא זקנו. חכם עבדאללה סומך קם ממקומו, וסמך את ידיו על חכם יהודה פתיה כרב ומורה הוראה.
מקטנותו, מלאו ליבו ללמוד קבלה. אביו המקובל חכם משה ישועה פתיה לימדו על פה את ספר הזוהר וכתבי האר"י. בשנת תרמ"ד (1884), בהיותו בן עשרים וחמש, חכם יהודה פתיה כתב את חיבורו הראשון בתורת הנסתר 'יין הרקח'. חכם יהודה פתיה נודע כבקי בשמות ובלחשים, כתב קמיעות וריפא חולים, בנסתר ובנגלה.
חכם יהודה פתיה נהג להתפלל בבית הכנסת 'יצחק חיים', ובהמשך שימש גם כראש ישיבת 'מדרש בית זליכה'. שם, בשנת תרפ"ה (1925), הרחיב את תחומי הלימוד בישיבה, החל ללמד קבוצת חכמים נבחרת מתוך בית המדרש את ספר הקבלה 'עץ החיים'.
במהלך חייו עלה שלוש פעמים לארץ ישראל, בשנת תרס"ה (1905), ובשנת תרפ"ג (1923), בשנת תרצ"ד (1933) חכם יהודה פתיה עלה בשלישית לארץ ישראל, והתיישב בירושלים עד יומו האחרון.
בשנת תרצ"ז (1937) חכם יהודה פתיה חלה ואושפז בבית החולים שערי צדק. תלמידו המקובל חכם סלמאן מוצפי התפלל לשלומו בציון קברה של רחל אימנו, והעניק לו חמש שנים מחייו.
חכם יהודה פתיה, נלקח לבית עולמו ביום כ"ז באב תש"ב (1942) ונטמן בנקודה הגבוהה ביותר בחלקה הבבלית בבית הקברות בהר הזיתים.
חכם יהודה פתיה חיבר ספרים רבים, חלקם עדיין בכתבי יד וחלקם נדפסו. בין ספריו: 'מנחת יהודה' - פירושים על התנ"ך, תלמוד, ספרי קבלה, שיחות עם דיבוקים וסדר הוצאת דיבוק; 'בית לחם יהודה' - פירוש על עץ חיים; 'יין הרקח' - פירוש על הזוהר - אידרא רבא ואידרא זוטא;  'עטרת רחל' דרושים על פרקי אבות;  'כתר צדיק' - על התורה, 'אסירי התקוה'- תפילות ובקשות; 'חסדי דוד' - בקשות ותפילות שונות.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שאם חכמים אינם עוסקים במלאכה, אין להם עושר וכבוד.
'אורך ימים בימינה, ובשמאלה עושר וכבוד' - ואם כן יש לתמוה על חכמי דורנו שעוסקים בתורה והם אינם חיים יותר משאר בני האדם הפשוטים. וגם אין להם עושר וכבוד. ולא עוד אלא שזה בהפך, כי הם עניים ואביונים, וקומץ ההספק אינו מספיק אפילו לשליש ולרביע, ובעודה בכפו יבלענה...
'וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' - שיש להבין, שמה צורך למלאכה? שהרי אמרת: 'בשמאלה עושר וכבוד' - והוא מתפרנס בנחת ולא בצער. והתירוץ לזה הוא פשוט, והוא כי מה שאמרו רז"ל: 'בשמאלה עושר וכבוד', זהו שעוסק במלאכה עם עסק בתורה, ואז יברכהו ה' בעושר וכבוד. כמו שאמרו רז"ל על פסוק 'וברכך ה' אלוהיך' - יכול ישב בטל?! תלמוד לומר: 'בכל מעשה ידיך אשר תעשה' - ולכן כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה.
ולפי שבעוונותינו הרבים, רוב התלמידי חכמים שבזמנינו אינם עוסקים במלאכה, רק לוקחים הספקה מקופת הקהל, לכן אין מוצאת הברכה מקום לחול בדבר המנוי.
מנחת יהודה, עמוד 208, משלי סימן ג', ק"א. מכון הרה"ג ח"ר יהודה פתיה זצוק"ל, ירושלים, תשנ"ה (1995)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מפרש שחכמים יחפשו התיקון, לטרוח עם הרע להחזירו למוטב.
'כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם' - אפשר לפרש בדרך שבח והוא כי הצדיקים השלמים, מנהגם הוא לחפש על תיקון העיר, וכשרואים אדם קשה ורע מעללים, הולכים בכבודם לביתו ומדברים עמו דברי תוכחות ומוסר, עד שמושכים את ליבו לעזוב את דרכו הרעה ומן החמס אשר בכפו.
ואם יצטרכו הצדיקים להוציא מעות על עניין זה, הם נותנים מכיסם ומממונם ולא יקחו מקופת הציבור. וזה שכתוב 'כי רגליהם' של הצדיקים לאדם ה'רע ירוצו' - להחזירו למוטב. ואם הוצרך לזה מעות 'וימהרו לשפוך דם' - ומילת דם היא מלשון מעות ודמים.
וזה גם כן פירוש פסוק 'חכמים המה להרע' - רצה לומר, שהחכמים המה טורחים עם האדם הרע להחזירו למוטב, אבל 'ולהטיב' - רצה לומר לאדם המטיב מעשיו 'לא ידעו' - אין להם עסק עימו.
מנחת יהודה, עמוד 207, משלי סימן א', ק'. מכון הרה"ג ח"ר יהודה פתיה זצוק"ל, ירושלים, תשנ"ה (1995)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מפרש שאם 'עצת עני תבישו', אז 'מי מציון יתן ישועת ישראל'?!
'עצת עני תבישו כי ה' מחסהו' וסמוך לו 'מי יתן מציון ישועת ישראל' - הנה העני כשרואה את עצמו בצרה גדולה, עירום ויחף ואין לו כסות בקרה, וצרת הבת היא עולה על הכל, הוא מתייעץ עם נפשו בלילה לילך למחר אצל פלוני ופלוני נדיבי עמים, ויגיד להם את מצבו, ואת רוע מזלו ויתחנן לפניהם, ובלא ספק הם יתנו לו מתנה הראויה להתכבד, כסף ובגדים וכר וכסת. וכמו שנתייעץ עם נפשו בלילה, כן עשה ביום ההוא שהלך לו אצל הנדיבים ההם.
ואותם הנדיבים אמרו לו: ייוודע לך כי בעוונותינו הרבים הזמן בוגד והמסחר הולך ודל. ...ולא עוד, אלא כמה מבני משפחתנו בעלי בתים צנועים ואנחנו מטפלים בהם, והנביא אומר 'ומבשרך לא תתעלם'. ה' הוא ברחמיו ישלח לך ממתנת ידו ממקום אחר. ונמצא שכל מה שנייעץ העני עם נפשו בלילה, לא עשתה פירות, ויצא בידיים ריקניות. ועל זה בא הכתוב לדבר עם הנדיבים ואומר להם: אם אתם 'עצת עני תבישו' ותחזירו את פניו ריקם באמרכם אליו: 'כי ה' מחסהו', אם כן - 'מי יתן מציון ישועת ישראל'?! והלא אין ישראל נגאלין אלא על יד הצדקה.
מנחת יהודה, עמוד 199, תהילים סימן י"ד. מכון הרה"ג ח"ר יהודה פתיה זצוק"ל, ירושלים, תשנ"ה (1995)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מביא רמז למנהג טובי העין לעשות סעודה לבנם בחינוך התפילין.
'טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל'- הנה בזמן החתונה נוהגים לעשות משתה ושמחה שבעת ימים. וביום המילה אף על פי שאין עושים שבעה ימים, מכל מקום עושים יום אחד.
אבל בחינוך התפילין לא נהגו לעשות כי אם מקצת אנשים מיעוטא דמיעוטא. ונודע כי בתפילין רמוז שם שדי, שהוא צורת השי"ן שבתפילין, וקשר הדל"ת שבעוקף, וקשר היו"ד שבתפילין של יד....
הדל"ת דשדי הרמוז בתפילין הוא עני, ודל כשמו כן הוא, כי הוא רחוק מאצל הפרשיות של התפילין וגם בני אדם אינם נוהגים לעשות סעודות כנגדו - סעודת מצוות תפילין. ולכן כל אדם העושה סעודה לבנו בחינוך התפילין הרי זה נקרא טוב עין יותר משאר בני אדם. וזה שאמר 'טוב עין הוא יבורך', פירוש - ראוי שיבורך. והטעם - 'כי נתן מלחמו לדל'. דל דייקא, רצה לומר, שעושה סעודה גם לדל"ת.
מנחת יהודה, עמוד 210, ספר משלי סימן כ"ב, ק"ה. מכון הרה"ג ח"ר יהודה פתיה זצוק"ל, ירושלים, תשנ"ה (1995)