מקצת שבחו

ועוד זה יתנו ממחצית השקל, להורות שכל אחד חלק מהגוף וצריך לשיתוף חברו וכמו שאמר מרן רבי יוסף קארו, זיכרו לברכה, בספרו 'אור צדיקים': שאל יתגאה אדם, שאפילו הוא לבדו נחשב לאחד. לכך צריך מחצית השקל, לומר, שכל אחד צריך לחברו.
ואפשר עוד טעם למחצית השקל, לרמוז שלעולם יראה אדם עצמו חציו זכאי וחציו חייב. ולכך נותן מחצית השקל, על חציו החייב, אבל על חציו הזכאי אין צריך לתת כלום.

'כי אדם לעמל יולד, ובני רשף יגיבהו עוף' - מה שאמרו רבותינו, זיכרונם לברכה: כשהתינוק במעי אמו מלמדין אותו כל התורה, וכשיוצא ממעי אמו, בא מלאך וסוטרו, על פי, ותוכח עד כאן.
אלא, שעל ידי, כשיטרח בתורה, יכול לבוא לידי זכירה, ואם לא היה מלאך סוטרו, לא היה יכול.
שצריך לו טירחה יתירה כדי ללמוד ולחדש חידושי תורה, הכל לפי מה שהוא אדם, וזה מה שאמר: אדם לעמל של תורה יולד.

'כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה' - רצה לומר: דוקא את אשר יאהב ה', לו נאה ויאה להוכיח אחרים, שדבריו נכנסים אל הלב ועושין רושם כמו שהאב את הבן ירצה שמוכיחו מהלב.

'אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו. יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך.' - רצה לומר: אשרי ההולך בדרכיו, שלעולם נגד עיניו, שהולך באותן שתי דרכים, ואינו יודע באיזו דרך מוליכין אותו. שעל ידי זה, ממילא נמשך לו, שאינו טורח ויגיע להתעשר. אלא כל יגיעו, אלא שיעור כדי אכילתו וטיפולו די מחסורו, ושאר כל היום בעבודתו יתברך. מאחר ששם נגד עיניו מאמר, שרבי יוחנן בן זכאי, אם כך, ידע נאמנה, שכל הנאה ועושר יותר מכדי חיותו, לאפס ותוהו נחשבו לו. וזה שאמר: 'יגיע כפך' - אינו אלא בצמצום השיעור, 'כי תאכל' - ועל ידי זה: 'אשריך וטוב לך'.

'הלא פרוס לרעב לחמך' - שפרשו המפרשים, זיכרונם לברכה: שלא תהיה אוכל פת סולת ותתן לו פת קיבר, וכיוצא, אלא 'פרוס לרעב לחמך' - עצמך, ממה שאתה אוכל, פרוס וחלוק אותו לשנים, אפילו כי אין לך אלא הוא.
וגם כן: 'עניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכיסיתו' - ולא תתמה: מה לי ולצרה הזאת?! ואל תאמר: שתעשה לו כן פעם אחת, אלא כל פעם משנה לו, שהרי 'ומבשרך' - זה גופך, כל שעה עושה כל מה שתצטרך, כך לעניים תעשה כל צורכן.

'צדק צדק תרדוף למען תחייה וירשת את הארץ' - לזה אמר: 'צדק צדק תרדוף' - שתי צדקות. אחת: 'למען תחיה' - שתהיה קרוי חי, ואחת: 'וירשת את הארץ' - שהרי אמרו רבותינו זכורנם לברכה: 'גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה', שנאמר: 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא'.

'בראשית ברא א-להים' –
אמרו בזוהר הקדוש, ראה פרשת תולדות: שהסתכל הקדוש ברוך הוא בתורה - וברא. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: 'בראשית' - בשביל התורה שנקראת ראשית, לזה אמר: 'בראשית' - כלומר בשביל שנסתכל בתורה, שנקראת ראשית, 'ברא א-לוהים' - שהסתכל בה ובשבילה ברא.
גם 'בית' של בראשית רבתי, על פי מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: בשביל ישראל שנקראו ראשית, שכתוב: 'קודש ישראל לה' ראשית'.
וכבר המילה אמורה בשביל התורה, שנקראת ראשית ולזה בית רבתי, לומר, בשביל שתי ראשית - שהם התורה וישראל, 'ברא א-לוהים את השמים ואת הארץ'.

אתם נצבים וכדומה, טפכם וכדומה לעבדך בברית וכדומה, עמד שם התוספתא, בדעת זקנים, ומה שאמר שם זה הכוונה שקטון וגדול שם הוא. דבר אחר, ועבד חופשי מאדוניו אלו ישראל, שכשאדם מת נעשה חפשי מהמצוות ע"ש כפ"ז י"ל דה"ק אתם נצבים היום דוקא כשאתם נצבים היום בחיים, הוא שלעבדך וכדומה. אמנם, לאחר מיתה נעשים חפשי מהמצות. ובעיקר קרא שקטון וגדול שם הוא וכדומה, רצה לומר, עיקר הכרת והבחנת מי הוא קטון ומי הוא גדול דוקא שם הוא, ולא בעולם הזה. ששם עבד חפשי מאדוניו, מה שאין כך בעולם הזה, שייך שמעמידין לראש למי שהוא פחות הערך ומגדילין אותו למעלה מצד שוחד או מצד איזה קורבה מהשררה וכיוצא.

צו את אהרון וכדומה, זאת תורת העולה וכדומה, ואת המזבח תוקד בו, כתב רבי יעקב בעל הטורים, זכרונו לברכה, זאת תורת העולה, היא העולה, לומר כל העוסק בתורת עולה, כאילו הקריב עולה עד כאן. שבילקוט אמרו כי חסד חפצתי ולא זבח, אמר הקדוש ברוך הוא, חביב עלי חסד, שאתם גומלים זה לזה מכל הזבח שזבח שלמה לפני...משום שעושה צדקה טוב לשמים ולבריות וזהו חסד שאתם גומלין זה לזה.

נודע, מי שמקיים את התורה מעוני הוא שבח גדול, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, המקיימה מעוני סופו לקיימה מעושר. המקיימה מעושר, כי חנני אלוהים וכי יש לו כל, אין בו שבח גדול. זאת אומרת, טובה חכמה עם נחלה. דהיינו, נחלת הארץ שמקיימה מעושר ויותר השבח לרואי השמש העני, שמצפה לזריחת השמש כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שמש בשביל צדקה לעניים עד כאן. דה"ט שבשביל אין להם מלאכה כדי להתחמם וזהו השבח שחיסר כל ומקיימה מעוני.