מקצת שבחו

מה יעשה ישראל, במי שהקדיש בתים ידועים לפירותיהם, וזקף קרן קצוב והמורם מהם לעשרה לומדי תורה, שיהיו גורסים בין העמודים, במקום אשר הכין לו, ומינה גבאים על כל נכסיו, והשליש באה מהכלל, לקרבה אל המלאכה, מוציאים מזה ונותנים לזה, וידיעה מוכרחת כי אין הקומץ משביע, שפירות הארץ, אין משאם מספיק לחשבון הלומדים אפילו חמישה מביניהם, והדין שגורם, שמחזרים לפתחי הסגרים וישיבות אחרים, דואגים לטרף ולבקש מהם אוכלם, ויהי טרף בביתם, בין כך וכך, נשתכחה תורה ואזלה ונדלדלה, כי הלומדים ישוטטו לכווין השעות, ואין כל השעות שוות בלימודם, פותחים בכד ומסיימים בחבית, שהתופס הישיבה לומד במקום שלבו חפץ, והנכנסים שונה להם פרקם, ולא יודעים מה שאמר מר, ועד שמתחילים פוסקים, מפני היראה כי הגיעה השעה, ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה, וכמעט שאינם באים אפילו לשמוע, אלא לדרוש ולקבל שכר. ... וכאשר הגבאים, שנתמנו מפי המקדיש, המה ראו כן תמהו, רצו לתקן המעוות, הם אמרו למנות למיעוט, וישארו בהם שלושה, אחר הדקם, שיהיו קבועים בדוכנם, מבוקר עד ערב, לבד עת האוכל, ותורתם מתקיימת ומלאכתם נעשית, ולשאול הגיעו האם באו רבנן ופיחתו מינויים, ולא עשו מדעת בעלים. ...
איך שיהיה, מתורת הרב למדנו בנידון שלנו, שיכולים הגזברים הללו למעט מהישיבות כדי להספיק ללומדים בהסגרות, שהם הם הקבועים, ובא אהל קבע ומבטל אהל ארעי. ... זאת ועוד אני אומר, לצאת ידי כל המתמיהים, וחובבים להחמיר, שמי שכבר זכה ונכנס - זכה. ומעלים ולא מורידים. מכל מקום אם חל מציאות העדר אחד מהם לסיבה שתהיה, אם לבקש פרנסתו ממקום אחר או נתבקש למעלה, יש ביד הממונה הלז, להוסיף הספקתו למי שהוא קבוע ללמוד וללמד, ולהצמיח פירות בלימודו, ולהבין דבר מתוך דבר, ולישא וליתן במלחמתה של תורה כאשר יוכל שאת, ומרבה ישיבה מרבה חוכמה, ואין לו לבקש על גזרי עצים למלא חסרון החשבון.

נזדמנתי לסעודה אחת עם אחד קדוש, איש ירושלים, תבנה ותכונן במהרה בימינו, וקודם נטילה הביאו לפנינו מים שרופים ודגים ומני בשר, להעביר מרירות השרופים כמנהגם. ושתינו ולפתנו יותר משיעור 'ברכה אחרונה', וכשנתנו לו ליטול ידיו, קדם ובירך: 'בורא נפשות רבות' על העבר, ואמרתי לו שאינו כדין שיברך, כיוון שהמנהג על דעת לגרור תאוות המאכל, הם עושים. כמו ששנינו: בירך על היין, שלפני המזון, פטר את שלאחר המזון, וכיוון שהוא פוטר את שלאחר המזון, איך מברך אחריו ברכה אחרונה?! - ולא הטה אוזנו לדברי, ואמר שכך הזה המנהג בירושלים, ואמרתי אשנה פרק זה, ויבחנו דבריו. ...
במדינות אלו, שעיקר שתייתם מים שרופים, ומביאים אותו לפני המזון להמשיך תאוות המאכל, ובפרט בסעודות הגדולות ואפילו בקטנות הנעשים לאורחים, אי אפשר בלא מים שרופים, דבר מזה לא נקרא סעודה. ... ומעתה מה שאמר ההוא, עבד רחמנא, שכך נוהגים בירושלים, תבנה ותכונן במהרה בימינו, אין מביאים ראיה ממקום למקום, ובפרט בספק ברכות.

שאלת בשתי מתנות לשני אביונים, במה הוא שיעורן: אם שתי פרוטות או פחות או יותר? ... נתינה מהתורה בכל שהוא עד שגילה הכתוב בפרוטה או כזית כמו שכתבנו, אם כן מצאנו לומר, שמתנות גם בכל שהוא, אלא שתקנת מרדכי ובית היא דינו, וכבר תיקנו לנו זיכרונם לברכה, שיער לכל דבר ודבר, נראה למי דומה, ומסתבר לי לפי מה שכתב הר"ן פרק אחד ממגילה וזה לשונו: 'ומשלוח מנות איש רעהו שתי מתנות לאדם אחד היינו מיני מאכל ומשתה לעשירים ולאביון, דבר לכל אחד במתנה אחת, שהיא נחשבת בעיניה כדבר גדול. עד כאן לשונו. הרי ששתי מתנות לשני אביונים שווים לשתי מתנות לאיש אחד דהיינו לעשיר, וכי כך שמשלוח מנות היינו כדי סעודה. ... נמצא שאם נותן לו מעות, חייב שייתן לו במה שיקנה ג' ביצים אוכל, ואם נותן לעני מתנה אוכלים כפי מה שפסק הר"מ בה' מגילה, שמתנת גם יוצא באוכלים, צריך לתת לו שיעור ג' ביצים. ... ולפי זה אם מחלק לעניים מנה ונותן לכל אחד פרוטה, לא יצא ידי חובתו.

בבית הכנסת שיש שם מילה, ואבי הבן פירש למדינת הים או יצא בשיירה. אם נופלים על פניהם או לא? - כנראה שכבוד תורתו סבור, שהטעם שאין נופלים על פניהם הוא מסיבת אבי הבן, שיום טוב הוא לו כי חתן של בית כנסת הוא, ובזה נסתפק אם אין אבי הבן, מהו?
אבל האמת הוא, שהמילה גורמת, שמצווה על האב למול את בנו, ואם לא מל האב, מצווה על כל ישראל, ואנו אומרים: כל מצווה שקבלו ישראל עדיין עושים אותה בשמחה. ...
וגדולה מזאת ראיתי נוהגים בעיר פאס המהוללה, שמנהגם שמתפללים בבית המילה, ואם אבי הבן אינו בעיר, נכנס אחד מקרוביו במקומו לעלות לספר תורה ביום השבת, וביום המילה אם חל בשני או בחמישי, ולברך 'להכניסו', וביום המילה מדליקים בית הכנסת לכבוד המילה, ואינם נופלים על פניהם באותה בית הכנסת המיוחדת לאבי הבן.