חכם שלמה מאזוז


subscribe
media
kiah.org.il

מקצת שבחו

חכם שלמה מאזוז נולד לאמו ולאביו חכם מנחם מאזוז, בשנת תרס"ח (1908), באי ג'רבה.  
בג'רבה שימש כרב וכדיין. בשנים תרצ"ה-תרצ"ו (1935-36), חיבר ירחון חידוש ש"ס והלכה בשם 'מקבציאל'.
בשנת תשט"ז (1956) עלה לארץ ישראל והתגורר בנתיבות. לאחר עלייתו סירב לעסוק ברבנות, התפרנס מיגיע כפיו כבעל חנות לדברי סדקית, וזכה לכבוד תושבי נתיבות.
לחכם שלמה מאזוז נולדו תשעה ילדים, בם: הרב יחזקאל מאזוז - רב בנתיבות, מני מזוז - שופט בבית המשפט העליון, ימימה מזוז - יועצת משפטית של משרד האוצר, שולה בן-צבי - ראש אגף במינהל מקרקעי ישראל.
בנו מני מזוז מעיד על אביו כאיש תרבות ובעל תפיסה ליברלית-סובלנית, לפיה כל אדם אחראי למעשיו, וכל אדם, לרבות ילדיו, זכאי לבחור את דרכו ולעצב את השקפת עולמו לפי הבנתו הוא. 
חכם שלמה מאזוז  נפטר ביום כ"ה בטבת תשמ"ב (1982).
חכם שלמה מאזוז חיבר מספר ספרים וביניהם: 'כרם שלמה' - הלכות ריבית; 'חשק שלמה' ב' חלקים - חידושי ש"ס; 'שואל ומשיב' - שאלות ותשובות בארבע חלקי השולחן ערוך; 'כיסא שלמה' - שאלות ותשובות וחידושים על השולחן ערוך.
האזנה
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שכל אחד מישראל שותף ושווה, ואין אחד יתר על חברו.
'ונתנו איש כופר נפשו ... ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם ... העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל'. - יש להבין למה הפקידה תגרום נגף? ועוד למה רק מחצית השקל ולא שקל שלם? ועוד למה העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, ולא יתנו כל אחד כפי מה שנדבו לבו?
ונראה לומר על פי הידוע מדברי חכמינו זיכרונם לברכה: שקיום עם ישראל הוא באמצעות האחדות, שאז נחשבים לאדם אחד, וכל מצווה אשר עושה אדם מישראל, נזקפת לזכות כל ישראל, וכן אם חלילה יחטא אחד מישראל, לא יקצוף ה' על כללות ישראל כי העוון יתחלק על כל ישראל, ועל דבר קל לא יקצוף ה'. לכן הקב"ה הצופה אחרית מראשית הקדים רפואה למכה, כי ידע שבעוד ימים יחטאו ישראל בעגל, ותהיה מידת הדין מקטרגת על ישראל.
לכן ציווה השם יתברך: כל אחד מישראל יתן מחצית השקל, ו'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט' - וזה מוכיח שישראל הם באחדות גמורה: 'שלי שלך ושלך שלי' - אין דל, ואין אביון, ואין עשיר, וכולנו בני איש אחד, ואנחנו שותפים ושווים בממון, ואין אחד יתר על חברו כלום.
ולכן הפקידה תגרום נגף - כי כאשר נחשוב כל אחד מישראל לגוף נפרד, שזה מסימני הפירוד, וכל אחד מישראל, החוטא נענש על עוונו - כי אין לו זכות כללות ישראל, לכך עם הפקידה נצטווינו לתת מחצית השקל שזה סותר הפירוד ומחזק האחדות.
ספר מדרש שלמה, ע"מ כו - כז, פרשת כי תשא, תל-אביב, דפוס שמגר, התשנ"ג (1993)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שכל הנבראים צריכים לעזור זה לזה.
'עולם חסד יבנה', וכל הנבראים צריכים לעזור זה לזה, הן בגופם הן בממונם, בבחינת משפיעים ונשפעים, אך צריך שיהיה המקבל טובה מחברו, שתהיה תמיד כנגד עיניו, אותה הטובה לאמור: מתי יבוא לידי ואפרע חובתי לגמול לו טובה.
ספר מדרש שלמה, ע"מ נט, חידושי משלי, תל-אביב, דפוס שמגר, תשנ"ג (1993)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שאין עושים רצונו, מקים להם אביונים, שיזכו וימחל להם.
'אפס כי לא יהיה בך אביון'. - כתב רש"י זיכרונו לברכה: ולהלן הוא אומר 'כי לא יחדל אביון' - אלא בזמן שאתם עושים רצונו של מקום - אביונים באחרים ולא בכם, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום - אביונים בכם, עד כאן.
ויש להבין ממה נפשך?! אם אביונים בכם הוא מכוח, שאינם עושים רצונו של מקום - אם כן, יתכן לומר שאין לרחם עליהם כי זה עונשם; ואם האביונים נעשו מצד העשירים, שאינם עושים רצונו של מקום - מה עשו האביונים להיענש בגללם?!
ונראה לומר על פי מה שכתב הרב 'ויעש אברהם' זיכרונו לברכה דף י"ג עמ' ב': 'שעל ידי נתינת הצדקה נמחלים לאדם עונותיו, ויזכה לשכר טוב לעולם הבא'. ובדף כ"ח עמ' ב' כתב משם הרב נח"ק: 'הגומל דלים שקול ככל התורה כלה' - ולכן כאשר ישראל אינם עושים רצונו של מקום, ונחוץ להם עונש, מרוב רחמיו, יתברך, יקים אביונים בישראל כדי שישראל יתנו להם צדקה, ובזה נמחלים להם כל עונותיהם, ונחשב להם כאילו קיימו כל התורה כלה.
ספר מדרש שלמה, ע"מ מא, פרשת ראה, תל-אביב, דפוס שמגר, תשנ"ג (1993)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מרמז לעשות בתורה דברים שיהיו שלהם, והם חידושי תורה.
'וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו'. - וזהו רמז הפסוק: 'וזאת' - רמז לתורה כמו שנאמר: 'וזאת התורה', 'עשו להם' - להתעסק בה, ועל ידי זה 'וחיו ולא ימותו' - יהיו צדיקים שאפילו במיתתם קרויים חיים, ולא יהיו רשעים שאפילו בחייהם קרויים מתים כידוע.
אך לשון הפסוק 'עשו' קצת דחוק - שאין בו משמעות לשון לימוד. ולכן אפשר בדרך אחרת: שבא לרמוז שיש לו להאדם להשתדל לחדש חידושים בתורה, ולכתוב אותם ולהוציאם לאורה, כי על ידי זה יהיו שפתותיו דובבות בקבר, כשאומרים דבר שמועה מפיו, וכאילו עדיין בחיים כידוע.
וזהו רמז הפסוק: 'וזאת' - רמז לתורה כנזכר, 'עשו להם' - יעשו בתורה דברים שיהיו שלהם, והם חידושי תורה ויוציאו אותם לאורה, ובזה: 'וחיו ולא ימותו' - שאפילו אחרי מיתתם קרויים חיים.
ספר מדרש שלמה, ע"מ לג, פרשת במדבר, תל-אביב, דפוס שמגר, תשנ"ג (1993)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד להחזיק במידת הענווה והשלום, שבזה יזכו בה במתנה.
'וענווים יירשו ארץ, והתענגו על רוב שלום' - אפשר לפרש על פי מה שאמרו רבנינו זיכרונם לברכה: שלכאורה נתינת הארץ לישראל במתנה הוא לרעת ישראל, וכמו שנאמר: 'ושונא מתנות יחיה'.
ונראה לומר שיש תקנה נגד זה והוא - על ידי שישראל יעשו דברים, המאריכים ימים כגון מידת הענווה, אהבת השלום וכיוצא, ובזה יתבטל החשש של 'ושונא מתנות יחיה'. וזהו רמז הפסוק: 'וענווים יירשו ארץ' - עם ישראל על ידי שיחזיקו במידת הענווה, יזכו לרשת ארץ ישראל במתנה, גם 'והתענגו בה על רוב שלום' - שיהיה ביניהם - כי בזה אין חשש של 'ושונא מתנות' ... איך ישראל הצליחו במתנת הארץ? - על ידי שהחזיקו בשתי המידות של הענווה והשלום, המאריכים ימים.
ספר מדרש שלמה, ע"מ נה - נו, חידושי תהילים, תל-אביב, דפוס שמגר, תשנ"ג (1993)